בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבוז של תקשורת הספורט כלפי נבחרת ישראל

תוצאת התיקו של הנבחרת באזרבייג'אן היתה מאכזבת, אך יכול להיות שתקשורת הספורט שכחה את מטרתה האמיתית של הביקורת?

20תגובות

בסיום משחק התיקו של הנבחרת מול אזרבייג'אן, התיישבתי לכתוב את דעתי על המשחק. גם אני התאכזבתי ממה שראיתי ואכן לא חסכתי שבטי מהמאמן והשחקנים. ביקורת היא חלק מהמשחק וכך צריך לקחת אותה, אבל מה שקורה בשנים האחרונות בתקשורת הספורט בכלל ובסיקור הכדורגל בפרט, הוא פשוט מזעזע וחורג מכל פרופורציות ובעיקר מהמטרה האמיתית של הביקורת.

כשהביקורת הופכת לבוז צריך לעצור ולערוך בדק בית. באופן כללי הדיון בתקשורת הספורט הפך לאלים ומזלזל - מי שצועק חזק יותר, משתמש במילים בוטות יותר ומעליב יותר, הוא זה שמכתיב את הטון. הביקורת צריכה להיאמר ולהישמע, אך יש דרך .

קשה כל פעם להיווכח בתופעת השמחה לאיד כאשר ספורטאי או נבחרת ישראלית נכשלים. כך למשל כששחר פאר מפסידה משחק (תקראו את הטוקבקים). פאר היא ספורטאית ענקית שכל אחד מאיתנו, או מילדינו היה חולם להגיע לעשירית מהישגיה. עד שיש לנו ספורטאית כזאת, כל הפסד שלה מתקבל בתגובות קשות ומעליבות.

גם הביקורות על הכישלונות באולימפיאדה היו מוגזמת לחלוטין. לצערי, במקרה הזה הביקורות ניזונו והובלו ע"י ראשי המשלחת שחיפשו להסיט את האש מכישלונם האישי ואשר הם בכלל הרעה החולה של הספורט שלנו.

באדיבות אתר ההתאחדות לכדורגל

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

אל לנו לשכוח שהספורטאי, ולא משנה אם זה כדורגלן, טניסאי, ג'ודוקא או מתעמל, רוצה להצליח יותר מכל צופה, אוהד, חבר או אויב. הוא נותן את כל כולו בכדי לנצח, אך מה לעשות, לעיתים זה לא מספיק. גם המדינה לא בדיוק תורמת את חלקה כשאינה משקיעה מספיק כספים בספורט. זה לא שספורטאינו מקבלים את מיטב התנאים בכדי להצליח, היחס לספורטאים פה הוא לא של כבוד והערכה, ממש לא, ההפך הוא הנכון. תרבות הספורט כאן פשוט לא קיימת.

כשאני שומע אחרי משחק עיתונאים 'מכובדים' ואינטיליגנטים מכנים את השחקנים פח וזבל כלאחר יד, ושעיתונאי בכיר מדווח מבאקו על כך שהשחקנים לא צריכים אימון שחרור כי הם לא רצו והתאמצו וממשיך לדבר על השחקנים בזלזול בלתי נתפס, אני נעלב באופן אישי. מאיפה עזות המצח?

הנבחרת היא של כולנו והצלחתה היא גאוותנו. גם אם הביקורת מוצדקת, שלא תגיע ממקום של התנשאות ובוז. ראוי לציין שאין אני מתכוון לכל אנשי התקשורת. ישנם אנשי תקשורת רבים שביקורתם מגיעה ממקום של ביקורת בונה ולא ממקום של בוז או שמחה לאיד. לצערי, הם נעלמים בתוך המון הצועקים.

וכאן אני פונה לאנשי התקשורת. אנחנו בין כה וכה חיים בחברה אלימה, אל תוסיפו שמן למדורה. מטרתה של הביקורת היא לשפר ולגרום לשינוי חיובי. ספורטאים ואנשי ציבור צריכים לדעת לקבל ביקורת, לסנן אותה ולצאת ממנה מחוזקים. אבל הצעקות, ההעלבות, הזלזול ובעיקר השמחה לאיד לא מוסיפים כבוד, לא לכם, ולא לספורט. זה רק יגביר את האלימות. אתם בסה"כ כורתים את הענף עליו אתם יושבים.

אסיים עם פירגון ענק לנועם גרשוני, טייס שנפצע במלחמת לבנון השניה וזכה במדליית זהב בטניס במשחקים הפראלימפיים. גאווה ישראלית והוכחה שגם מרגעי שפל אפשר לקום ולהגיע לשיאים. שאפו ענק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#