בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למרבה הצער, הכדורגל הוא המציאות

ענף הספורט של המדינה זוכה למשאבים עצומים, בעוד שענפים אחרים נאלצים להסתפק בפירורים. אילן גולדמן עדיין חולם, ומייחל להתעוררות

6תגובות

"מעולם לא צפיתי במשחק כדורגל - כנראה שלא אצפה. מעולם לא הבנתי מה ההתלהבות הגדולה – כנראה שכבר לא אבין. מעולם לא יכולתי להשלים עם זה שהכדורגל הישראלי שותה את כל המשאבים ותשומת הלב התקשורתית - כנראה שלא אשלים". איזה חלום מוזר. חלמתי שנבחרת ישראל הפסידה במשחק כדורגל וזה היה הסטטוס שהעליתי על הקיר שלי בפייסבוק. הזוי. למה שנבחרת ישראל תפסיד? למה שאכתוב דברים כה מנותקים מהמציאות?

כשהתרוממתי מהמיטה, נזכרתי בקטעים נוספים שהופיעו בחלום הטורדני. מיד קפצה לראשי תגובתו של חנוך שחר, רץ בן 77 מצפת שפעם הכרתי. "מאז ועד היום, עוד משנות ה-50' של המאה הקודמת, הדגש היה על כדורגל", הטיף לי בחלום הרץ שהשתתף בכל מירוץ מאז קום המדינה, "רוב התקציבים הלכו לכדורגל, בעוד שאתלטיקה קלה ויתר הענפים סבלו מחוסר תקציבים. הספורטאים יצאו לייצג את המדינה על חשבון המשפחות". וואו, מה הטרחן הזה עשה אצלי בחלום?

שרון בוקוב

לכתבות ועדכונים נוספים בקרו בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

אבל הוא סרב ללכת. "כשהכדורגלנים הצעירים היו מתגייסים, נתנו להם להשתתף במשחקים ולצאת לאימונים שלוש פעמים בשבוע, אך זה היה על הנייר בלבד", המשיך שחר לקטר, "בפועל הם היו מגיעים פעם בשבוע לעבודות רס"ר, מביאים כרטיסי כניסה למשחקים לרס"ר ולמפקדים. אתלטים מצטיינים, לעומתם, לא קיבלו הנחות ולא יצאו לאימונים. אלופי ישראל בנוער היו חייבים להפסיק את פעילותם הייצוגית בגלל שלא קיבלו תנאים ושחרורים מהצבא לאימונים. הכותרות נכבשו בעיקר על ידי הכדורגלנים, בדיוק כמו היום". גם כן קשקשן, פולש לחלומי ומנסה להמציא את ההיסטוריה מחדש. מי הוא שידבר ככה על הכדורגלנים שלנו, אלה שבדיוק ניצחו את האימפריה הרוסית. הוא צריך להתבייש.

בדיוק כשהתחלתי להכין את ארוחת הבוקר, הטלפון צלצל. בהתחלה חשבתי לסנן, אבל על הקו היה אחד הרצים הצעירים והמבטיחים בארץ. "מה חדש", אני שואל את הרץ בן ה-23, שעלה בילדותו מאתיופיה. "לא הרבה", הוא עונה, "אתה יודע, ממשיך להיאבק עם הפסיכומטרי, מקווה שיקבלו אותי בסוף ללימודים בווינגייט". הטון הבכייני שלו הביא לי את הסעיף וחשבתי לנתק. מה אני, אמא שלו? כולם פה צריכים לעשות פסיכומטרי וזה המצב. שישלים עם זה. הוא כנראה חשב שבגלל שהוא ספורטאי והעברית שלו לא משהו, מגיע לו יותר מאחרים. לא טוב לו, שימשיך לעבוד בארומה בית ינאי. לא ככה?

זה היה שבוע מוזר. בהמשכו נתקלתי ברץ נוסף. הפעם זה היה זוהר זימרו, המרתוניסט ההוא שחזר מלונדון. אני סך הכל באתי להרים כוסית באיזה אירוע כי הזמינו אותי, והוא בדיוק חפר שם לקבוצה של עשרות אנשים על הקשיים, על געגועים לבתו במהלך מחנות אימונים באתיופיה, על זה שהפנו לו כתף קרה אחרי התוצאה בלונדון. זה היה נראה כאילו הוא מנסה לחלץ אמפתיה מהנוכחים. מה הקטע שלו? ממילא רוב האנשים בכלל לא הקשיבו לו. הם היו יותר מדי עסוקים באיזו סוגיה מטופשת שקשורה באוכל. "מאז שחזר מלונדון, מבקשים ממנו לשלם בחדר האוכל של וינגייט", הם אמרו. הוא אמנם רזה, חשבתי, אבל מה הסיכוי שהוא רעב? יאללה, יש לו חסות מנייקי, הוא בטח עושה מיליונים.

גיל אליהו

אבל בדיוק כשחשבתי שיפסיקו להציק לי בענייני ספורט, דווקא החברה שלי החליטה ליפול עלי. "תראה, פיטרו את דניאל רוט", היא אומרת, ומצביעה לי על פוסט שפרסמה השבוע בפייסבוק מי שהיתה עד לאחרונה הכתבת האולימפית של ערוץ הספורט. "מה את רוצה, האולימפיאדה נגמרה", השבתי לה, "מה את בדיוק רוצה שיעשו איתה". אגב, בכלל לא ברור מי נפטר ממי, הכתבת מהערוץ או הערוץ מהכתבת. אולי החליטה שספורט אולימפי קטן עליה והמשיכה הלאה, בטח בשביל לפרשן כדורגל.

עכשיו אני בבית קפה תל אביבי, פותח את מוסף הספורט של אחד העיתונים הגדולים במדינה, ונושם לרווחה. אני מדפדף ומגלה שכל המוסף עוסק בכדורגל, בדיוק כפי שצריך להיות. הפרשנים מהללים את הניצחון האדיר שלנו על הרוסים, מחשבים את הסיכויים שלנו להתקדם במונדיאל הבא ודורשים – בצדק - משאבים נוספים לספורט של המדינה.

בדיוק כשרכבתי על אופניי השבוע ליד חיפה, הרהרתי מדוע לוקח כל כך הרבה זמן להשלים את איצטדיון סמי עופר. הם לא מבינים שהעיכובים האלה הורסים את הספורט בארץ. כשטיפסתי לכרמל, גם נזכרתי במשהו שאיזה שחקן כדורגל מפורסם ממכבי חיפה זרק לעברי פעם: "אופניים זה לא ספורט". וואו, כמה שהוא צדק. גם ריצה, טריאתלון, שחייה, טניס, כדוריד, ג'ודו, גלישה, בדמינטון, רכיבה על סוסים, רוגבי, פוטבול, התעמלות אומנותית ואתלטיקה קלה הם לא ספורט. מזל שיש לנו את הכדורגל. אני רק מקווה שהלילה יהיו לי חלומות נעימים יותר.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#