בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעגל הקסמים של נבחרת ישראל

טורניר מוקדמות חדש אולי מחיה את הציפיות מהנבחרת, אך הגיע הזמן להבין שהשחקנים מתחלפים אבל הדמויות נשארות

4תגובות

מאמן חדש, התנהלות חדשה, טורניר מוקדמות חדש, ציפיות חדשות, תוצאות ישנות, האשמות כלפי המאמן, האשמות כלפי השחקנים, האשמות כלפי יו"ר ההתאחדות ובחינת דקות המשחק של הליגיונרים. געגועים למאמן הקודם, שהוברח מכאן כמחריב הכדורגל הישראלי, הכרזה על "סיום הקמפיין", כאילו שמשחקים בינלאומיים רשמיים הם עניין של מה בכך כשאין סיכוי לעלות וקביעה שצריך להשאיר כמה שחקנים מאחור ולהמשיך הלאה.

וכמובן, איך לא, התבהמות של פרשנים שכבר מזמן הבינו כי מי שיצעק הכי חזק יישמע ולא משנה אם הוא באמת מבין משהו או אומר דברי טעם. חודש אחר כך, אגב, תמיד נמצא מי שמתעקש לעסוק בחישובים ומוצא את הדרך לפתיחת תמונת הסיכויים.

זהו מעגל הקסמים של נבחרת ישראל בכדורגל, אבל גם של סובביה. באחד הפרקים של "נשואים פלוס" – המקור, לא ההעתק הישראלי הדהוי – מחליט אל באנדי להתחרות בריצות לקשישים, הגם שהוא צעיר מהם משמעותית. בסוף הפרק נראה שהוא עומד לאפשר לאחד מהם לנצח. אחרי שבאנדי דוחף אותו וחוצה ראשון את קו הסיום, עולה כתובית: "בטח חשבתם שאל עומד לתת לזקן לנצח. ובכן, מסתבר שלא שמתם לב בשבע השנים האחרונות".

שרון בוקוב

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

אם מישהו חושב שנבחרת ישראל שווה מונדיאל או יורו – ודאי בעידן 16 הנבחרות - גם הוא לא שם לב. לא רק בשבע השנים האחרונות, אלא ב-17 השנים האחרונות. 207 נבחרות החלו את טורניר המוקדמות ברחבי תבל. חלקן הגדול ידע מראש כי לא יהיה בין ה-31 שיצטרפו לברזיל בטורניר הגמר. ביבשות עם מעט כרטיסים ופערי רמות גבוהים, או עבור הנבחרות הקטנות באמת של יבשת כמו אירופה, זה פשוט מופרך. גם בכדורגל, משחק בו הכל יכול לקרות. הוא יכול לקרות פעם, פעמיים – לא טורניר שלם.

התמזל מזלה של ישראל, והיא אינה בין הנבחרות הללו. אם לטביה עלתה פעם ליורו, הרי גם לישראל צריכה להיות תקווה. אבל, נבחרות ברמות הללו חוות מדי פעם טורניר בו הכל מתחבר להן – השחקנים, הטקטיקה, האמונה, התוצאות האחרות בבית. לעתים הן עולות, לרוב לא. ישראל קיבלה יריבה עדיפה לכאורה, ועלובה בפועל, בדמות אוסטריה במוקדמות יורו 2000 וקמפיין קלסי בו הכל מתחבר במוקדמות 2006. זה לא הספיק. בדרך כלל, גם אין המשכיות לדברים הללו.

מי שלא האמין בכך קיבל את התשובה בטורנירי המוקדמות הקודמים. הגרלה "קלה" לא הניבה דבר מלבד תוצאות שהולמות את מעמדה של ישראל. גם מול יוון וקרואטיה, לא מאריות אירופה, נבחרת כישראל צריכה שהכל יתחבר לה. הסיכוי לכך נמוך.

ובכל זאת, בראשית כל מוקדמות נזנחת הגישה של לבוא קטנים ולצאת גדולים. ישראל לא מקווה, ישראל מצפה. כותרות גדולות, הצהרות שנמנעות מפסימיות ריאלית, הכרזה של יו"ר התאחדות נמהר, שהפעם הואיל להסתפק במועט והבטיח רק ניצחון באזרבייג'אן. אחרי משחק או שניים, לפעמים יותר, כל אלה יוחלפו באווירת נכאים מוחלטת; לא רק בקבירת הקמפיין, אלא הכדורגל הישראלי כולו. פה ושם יהיה מי שיציע תכנית פעולה, שתישכח במהרה.

בספורט הישראלי אין מקום לתכניות, לעבודה שחורה וארוכת טווח; רק לוועדות, מלאות בהצהרות ובהכרזות מהיום למחר, אז גם הן נקברות. כמו אלמנטים רבים כל כך בספורט הישראלי ובישראל בכלל, זוהי הצגה.

שרון בוקוב

כך גם ההתנהלות סביב הנבחרת. השחקנים, המאמן, יו"ר ההתאחדות, האוהדים. לכולם תפקיד ברור ומובהק בהצגה הזו, ומדי קמפיין הם חוזרים למלא אותו. האמת פשוטה: זה גדול על ישראל, לא ריאלי להניח שהיא תעלה לשום מקום, גם לצפות לכדורגל טוב מהאסופה הזאת זה יותר מדי.

מעטים יאמרו אותה במלואה מראש. גם מי שכן, ינגוס אחר כך בתאווה בבשרה החשוף של הנבחרת, במעין תחרות על זהות השוחט מספר 1, בדיוק כמי שעשה לפני שנתיים, לפני ארבע שנים, לפני שש. קרניבורים כולם, צמאי דם, צמאי כותרות, צמאי פרסומות בערוץ 2 וברדיו. עוד בשר, עוד דם. תראו אותנו, עושים בשבילכם הקוראים והצופים המאוכזבים את העבודה וקורעים את הנבחרת הזאת לגזרים.

כן, גם לתקשורת חלק גדול בהצגה, אולי הגדול ביותר: בהררי המלל והווידאו שמושחתים על הנבחרת טרם הטורניר, בהם מדברים שוב ושוב על סיכויי העלייה, כאילו שאינם יודעים שאין מה לדבר על עלייה; בשחיטת הנבחרת בהמשך הדרך, כאילו שמגבלותיה לא היו ידועות (והאם מי שלא ידע ראוי בכלל לבקר אותה אחר כך?); וגרוע מכל – בכך שעד לטורניר הבא התקשורת עצמה שוכחת בנוחות את ההכרזות שלה עצמה על ביקורת בונה והצורך לשינוי עמוק בכדורגל הישראלי, ופשוט מתחילה את מעגל הקסמים מחדש. ההצגה, הרי, חייבת להימשך. היא נמשכת כבר שנים, כמו אופרת סבון אמריקאית. השחקנים מדי פעם מתחלפים, אבל הדמויות נשארות.

ובכן, הנה המציאות: תיקו באזרבייג'אן אינו תוצאה "מביכה" או "מבישה" עבור נבחרת כמו ישראל, אלא די ריאלית. מי שאומר אחרת הוא שרלטן או חוסר מושג בכל מה שקורה בכדורגל האירופי. רק בקמפיין האחרון, טורקיה הפסידה שם ובלגיה סיימה בתיקו. תבוסה ביתית לרוסיה היא סיפור אחר, אבל גם צ'כיה חטפה ממנה רביעייה ועוד ביורו, וידעה לקום מזה כדי להגיע לרבע הגמר. פרופורציות, רבותיי. הרי ישראל היא גם לא צ'כיה.

והנה עוד פיסת מציאות: ישראל לא תהיה במונדיאל 2014, ספק אם הגדלת היורו תביא אותה לצרפת ב-2016, ספק אם מהשחקנים הבינוניים ומטה האלו יכול לצאת משהו מיוחד. סתם עוד נבחרת אירופית משועממת שלא הולכת לשום מקום, וזה בסדר. רובן כאלו, רובן לא הולכות לשום מקום. שמונה משחקים ויותר משנה שנותרו לתום המוקדמות מבטיחים עוד הררי מלל וארס, אבל האם באמת יש מה להוסיף?

צפו באל באנדי מראה לנבחרת ישראל איך עושים את זה נכון:
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#