בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גביע דייויס

נבחרת שפשוט חייבים לאהוב

כמעט לא הוגן לצפות מנבחרת הדייויס הישראלית להתעלות, אבל סוד קסמה טמון בכך שאינה מפסיקה לעשות זאת

19תגובות

בשבוע שעבר ראינו נבחרת ישראל שקשה לאהוב. זה לא היה בגלל התיקו באזרבייג'אן, או התבוסה הביתית לרוסיה, או התחושה הכללית שכמות הלגיונרים היא פיקציה, או אפילו האווירה הכללית של סקנדל\פסטיבל ששוררת בכדורגל דרך קבע. את נבחרת ישראל בכדורגל קשה כרגע לאהוב כי היא תמיד מאכזבת, לא מתעלה אפילו לשנייה מעבר לחולשותיה הבסיסיות ומפספסת כל הזדמנות להיחלץ מהבינוניות שלה. בינתיים, כדי לפתור את הדיסוננס שבין התקוות הכמוסות בלב – עלייה למונדיאל, למשל – לבין התוצאות בשטח, אנחנו אומרים לעצמנו, במידה לא מבוטלת של צדק, שאין בכלל טעם לצפות. זה מה שאנחנו שווים, וכדאי שנכיר בזה ונתרגל למיקומנו הריאלי בשרשרת המזון של הענף.

אם יש נבחרת ישראלית שיכולה להגיד לעצמה את אותו הדבר בלי שמץ של נקיפות מצפון, זו נבחרת הדייויס. עם שחקן אחד במאייה הראשונה בעולם, שגם הוא נמצא עם רגל וחצי מחוצה לה, ומחבט מספר 2 שנמצא במאייה השלישית, לנבחרת הזו אין לכאורה זכות קיום בבית העליון. איש גם לא יעז לבוא אליה בטענות אם לא תעפיל אליו. אבל כאן בדיוק טמון ההבדל בין הנבחרת הזו למקבילות מהכדורגל (לא מצליחה להתעלות) או מהכדורסל (עושה מה שמצפים ממנה לעשות, לא הרבה מעבר): נבחרת הדייויס מצליחה להגשים באופן קבוע את אחת הקלישאות המשומשות ביותר בספורט, ומפיקה מעצמה הרבה יותר מערכה האמיתי. היא לא זקוקה להגנות כגון "צריך להכיר במיקומנו הטבעי", אפילו שהיא לכאורה ראויה להן. ולכן חייבים לאהוב את הנבחרת הזו.

אי-אף-פי

כי חייבים לאהוב נבחרת שהקפטן שלה הוא גם מסאז'יסט, שמעסה את הירכיים של שחקניו בשקיות קרח בכל הזדמנות. חייבים לאהוב נבחרת ששאר חבריה לא מפסיקים לעודד ולמחוא כפיים לאיש שנותן את הנשמה על המגרש באותו רגע, ושמאבדים חמצן מרוב התרגשות כמעט בקצב שהוא מאבד אותו. חייבים לאהוב שחקנים שנפצעים, חורקים שיניים ומדחיקים את הכאב, גם אם הפציעה עלולה לעלות להם ביוקר בעתיד הקרוב. חייבים לאהוב נבחרת שמתמודדת בחוץ מול יריבה שיש לה שלושה שחקנים בין 70 הראשונים בעולם, ומצליחה לגרום להתמודדות להיראות כאילו מאזן הכוחות הוא הפוך. חייבים לאהוב נבחרת שזה כמעט לא הוגן לצפות ממנה להתעלות, אבל היא לא מפסיקה לעשות זאת.

בספטמבר 2010, שנה אחרי שהגיעה לשיא כמעט בלתי נתפש עם ניצחונות על שוודיה ורוסיה בדרך לחצי גמר המפעל מול ספרד, ישראל נשרה מהבית העליון אחרי הפסד ביתי לאוסטריה. כל התירוצים היו מתקבלים בטבעיות גם אם הנבחרת היתה דורכת במקום במשך מינימום חצי עשור: דור ההווה מתבגר, אין דור עתיד, ירידה ביכולת של דודי סלע ואנדיוני, מחסור בתקציבים בענף. עם התווית החדשה שזעקה סוג ב' והפרישה של הראל לוי, זה בכלל היה אמור להיות דור מדבר, ולאיש לא היתה זכות לרטון על כך. והנה, שנתיים אחר כך ישראל שוב מתחככת עם הגדולות, כנגד כל היגיון מקצועי, ואמיר וינטרוב כבר מצהיר שהוא רוצה את נדאל וספרד ביד אליהו. כמו שהמדורג 223 בעולם נראה מול היפאנים, בכלל לא בטוח שהם ירצו לבוא.

דודי סלע בגרסת הדייויס – זו שניצחה בעבר את פרננדו גונזאלס בשיאו וכמעט עשתה בושות למדורג 16 בעולם, קיי נישיקורי, לעיני הקהל הביתי שלו - תמיד נתן את ההרגשה שהוא מסוגל להגיע הרבה יותר רחוק בקריירה. כך גם וינטרוב של השנתיים האחרונות, רק פי כמה. סלע לפחות פיצח את 30 הראשונים בעולם. וינטרוב לא חצה את רף 160 הראשונים, ובתקופה האחרונה זנח נקודות דרוג בסבב המקצועני כדי לעשות לביתו ב-WTT, ליגה בארה"ב בה נהנה מכל רגע. בגיל 26, זו זכותו המלאה. הניצחונות שלו בימים האחרונים מול שחקנים שמדורגים 53 ו-67 בעולם רק ממחישים את הפספוס, אבל גם ממחישים את סוד הקסם של נבחרת הדייויס - חבורה של אובר-אצ'יברים כחול-לבן נדירה למדי במחוזותינו. כזו שפשוט חייבים לאהוב.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#