בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אכן, יש כדורגל ויש כדורגל אנגלי

רגעים של אחווה עירונית וספורטיביות בין יריבים במשחק בין אוורטון לניוקאסל הדגישו את השוני והייחוד של המשחק במולדת הכדורגל

5תגובות

עברו הרבה שנים מאז שמשה סיני נשאל איזה תחביב יש לו חוץ מכדורגל והשיב "כדורגל אנגלי". למרות שכנראה לא התכוון לכך, משה, מאמני האחרון בקריירה, הציע כאן אבחנה דקה ומדויקת. כי אכן, יש כדורגל, ויש כדורגל אנגלי. הבנתי את זה סופית ביום שני, כשפרשנתי את המשחק בין אוורטון לניוקאסל.

לכאורה דובר כאן במשחק אפור, בין שתי קבוצות בדרג השני של הפרמייר-ליג, בלי כוכבים עולמיים ועם שני מנג׳רים בריטים אפרוריים (כדי שדייויד מויס לא ייעלב אוסיף "אדמוניים"), אך מאוד מעורכים. כל זה זה רק לכאורה. הכדורגל האנגלי זרח באותו לילה לא בגלל שהמשחק שוחק בקצב מדהים עם אווירה מחשמלת ביציעים, לא בגלל שנכבשו ארבעה שערים ועוד שני שערים חוקיים נפסלו על ידי הקוון, וגם לא בגלל שינויי המומנטום במשחק ושני השערים הדרמטיים לקראת הסיום (2-2). כל אלה יכולים לקרות גם בליגות אחרות. שני דברים שהתרחשו במשחק ולפניו הם מבחינתי מה שעושה את הכדורגל האנגלי לכל כך מיוחד ונותנים הרבה כבוד למונח תרבות ספורט.

רויטרס

הדבר הראשון (והשני מבחינה כרונולוגית) היה מהלך ספורטיבי נדיר של סטיב הארפר, שוער ניוקאסל. הארפר קיבל מסירה חלשה לאחור מהבלם מייק וויליאמסון כשוויקטור אניצ׳בה, חלוץ אוורטון, בחור גדול וחזק, דהר לכיוונו במטרה לחטוף לו את הכדור ופספס אותו בשנייה. במבט ראשון זה נראה רע. הקהל שאג, הארפר עף על גבו מעוצמת ההתנגשות. כשהשופט רץ במהירות לכיוון האירוע, נראה היה שהכרטיס האדום בדרך. אבל אז, במחווה ספורטיבית מופלאה, הארפר קם, ניגש לשופט, הראה לו שאניצ׳בה הלך לכדור וביקש שיחוס עליו. החלוץ – שמאוחר יותר קבע 1-2 לאוורטון - אפילו לא ספג צהוב. בארץ (ואם נהיה הוגנים גם במקומות אחרים ויותר "מתוקנים") היו קוראים להארפר נאיבי, כי אצלנו כל האמצעים כשרים, כולל הצגות מביכות של שחקנים. באנגליה, כנראה, רוצים לנצח בזכות יכולת ספורטיבית, פחות בזכות יכולות תיאטרליות (להזכירכם מקרה רובי פאולר מול ארסנל בעונת 1996/97).

הדבר השני היה לא פחות ממצמרר, מרגש ואפילו העלה לחלוחית בפינת העין. באפריל 1989 נהרגו 96 אוהדי,ליוורפול באיצטדיון הילסבורו באחד מהאסונות הספורטיביים הגדולים בכל הזמנים. השבוע, באיחור של 23 שנים ניקתה ועדת בדיקה את אוהדי ליוורפול מאחריות לאסון. לפני המשחק של אוורטון בגודיסון פארק – להזכירכם, היריבה העירונית המרה - עמדו השחקנים מחובקים סביב עיגול האמצע כשילד וילדה בתלבושות של ליוורפול ואוורטון עומדים לצדם. על המסכים הוקרנו תמונות הנספים; ברמקולים השמיעו את השיר המופלא של ההוליז, "הוא לא כבד, הוא אחי"; וכל 40 אלף הצופים נעמדו ומחאו כפיים במשך שתי דקות רצופות. פשוט להתרגש וללמוד. אני לא רוצה להשוות למה שקורה אצלנו בדקות דומיה, אבל אולי כדאי שכולם יראו, ילמדו ויאמצו איך עושים זאת נכון.

אחרי המשחק הזה, משה סיני יכול להרים ראשו בגאווה ולהגיד שהאמירה שלו לגבי שני תחביביו הרבה יותר חכמה מאשר הוצאה מהקשרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#