החופש לבחור בין ברצלונה להפועל קטמון

כדורגל הוא חלק מחגיגת חיינו, כמו היחסים בין אוהד לקבוצתו. לא בכדי אנו מתבשמים מהיכולת לבחור בין משחק בליגה א' לליגת האלופות

חיים ברעם
חיים ברעם
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חיים ברעם
חיים ברעם

במוצאי שבת הלכתי לטדי לראות משחק בליגה א’ דרום, ואת ברצלונה ראיתי רק בשעות הקטנות של הלילה, אור ליום ראשון. לא ריחמתי על עצמי, איש לא הכריח אותי, וההחלטה לשבת עם ידידי האדומים ביציעי טדי (קרוב ל־2,000 צופים!) היתה שלי.

יש קסם ביכולת להכריע בין שתי חלופות מתוך בחירה אישית. ייתכן שאדם נולד ירושלמי אדום, או תל אביבי צהוב, או חיפאי ירוק, אבל בסופו של דבר יש לו גם תחנות יציאה, ואני מכיר מאות חובבי כדורגל, גם אוהדי בית”ר ירושלים, שלא היו באיצטדיון כלשהו יותר מעשר שנים, שלא לדבר על אנשי עסקים שנוסעים לברצלונה או למדריד או ללונדון חמש פעמים בשנה.

הבחירה לרעות בשדות זרים היא קשה יותר בשל האילוצים הכספיים. רק ישראלים אמידים באורח יחסי, יכולים להרשות לעצמם לנסוע לעתים כה תכופות. אבל אלפים רבים צופים בקבוצות זרות בטלוויזיה, ויש שפיתחו הזדהות עצומה עם ברצלונה, ריאל מדריד או ארסנל.

שחקני ברצלונה. הנחישות להשתייך לקבוצות חוץ גדולותצילום: רויטרס

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

ניק הורנבי מתאר בספרו על ארסנל את יחסם המורכב של אוהדים לקבוצותיהם, והוא איתר בכישרון ובהומור גם את ההיבט המזוכיסטי. כמו באהבה רומנטית, כך גם באהדה לקבוצה: לאוהבים נגרם המון סבל. אלא שלצד הסבל אוהבי הכדורגל מתוגמלים היטב: הם זוכים לעתים בהנאה גדולה וכמעט תמימה, וגם בתחושת הביחד עם השבט שלהם.

בירושלים התחושה הזו לא נפגמה גם אחרי הפילוג בין שתי הקבוצות האדומות. לכן הוויכוחים הופכים יותר ויותר סרי טעם. כל אוהד אדום בעיר תומך בקבוצה שבה הוא בחר, מרצונו הטוב. האלמנט הוולונטארי במקרה הזה הוא חשוב במיוחד. הכדורגל הוא חלק מחגיגת החיים שלנו ולא בכדי אנחנו מתבשמים מהחופש לבחור.

לעתים אני עוקב אחר ויכוחים באינטרנט בין אוהדים ישראלים של קבוצות בספרד או באנגליה. הרמה בדרך כלל נמוכה: יש המון קללות, ולעתים איחולים רעי לב ואפילו נבזיים לשחקנים ולאוהדים מהמחנה היריב. יש כאן אלמנט ברור של חיקוי וחסרה מאוד האותנטיות. אבל מבט יותר נדיב באוהדים האלה מביא גם למסקנות אחרות: הנחישות שלהם להשתייך דווקא לקבוצות חוץ גדולות פותחת בפניהם אופקים חדשים, מעין אחווה גלובלית שמאתגרת את מנטליות הגטו שהשתלטה מחדש על התודעה כאן, אחרי פלירט של כמה עשרות שנים עם הלאומיות הישראלית החילונית.

חבר שלי, (שותף נאמן לצפייה בבארסה כבר שנים רבות), שהולך למכון כושר בעיר, פגש שם עובדים פלסטינים שאוהדים את ברצלונה בדיוק כמונו. השיחות איתם הסגירו בקיאות עצומה שלהם בקבוצה ובהתנהלותה. זהו מכנה משותף נחמד ששובר מחיצות ובעיקר עוזר להבין את האוניברסליות של האהבה העצומה למשחק, בלי קשר ללאומיותם או לדתם של צ’אבי, אנדרס אינייסטה או לאו מסי. החגיגה הזו שייכת לכולנו, לשבט הכדורגל בעולם על כל גווניו, ולפעמים אני מרחם על אנשים שהכדורגל זר להם.

צפו ביחסים המורכבים בין האוהד לקבוצתו בסרט "אהבה על הדשא", המבוסס על ספרו של ניק הורנבי:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ