בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישחקו המבוגרים לפנינו

גם אם לא יצליחו לשחזר את הישגי העבר - בשל גילם או לאחר ששבו מפרישה - עדיף ששומאכר, פדרר ודומיהם יפרשו לאחר שמיצו את הקריירה ולא דקה קודם

5תגובות

מרגע שספורטאי מגיע לגיל מסוים, לרוב 30 פלוס, זו רק שאלה של זמן. זה יכול לקרות ברגע שיפגין פגיעות מקצועית. לעתים מפגינים כלפיו אדיבות ומחכים להתמשכות הגמגום ביכולתו. ואז זה מתפרץ: תפרוש, באמת כבר הגיע הזמן. אבוי למי שחוזר מפרישה ואינו משתווה לרמה או לתוצאות שהשיג בעבר. הדיון הפופולרי במקרה כזה הוא אם טעה בעצם חזרתו ופגם במורשת שהותיר בסיבוב הקודם.

אין ספק שלא על קאמבק כזה חלם מיכאל שומאכר כאשר החליט לחזור לפורמולה 1 לפני שלוש שנים. השתרכות מאחור לא היתה המטרה של מי שזכה בשבע אליפויות, ניצח ב-91 מירוצים ופיתח בשלב מסוים דומיננטיות חסרת תקדים. מאכזבות ככל שהיו, השנים הללו לא הותירו כל כתם על הקריירה הגדולה שלו, בדיוק כמו המירוצים הפחות מוצלחים שחווה בין 1991 ל-2006 – והיו גם כאלה.

מפתה לקשור את מספר התקריות והתאונות שצבר על המסלול בשנים האחרונות לגיל מתקדם ולרפלקסים נחלשים. ייתכן שהדבר קשור גם בכך, אבל לפני הכל מדובר במציאות הבסיסית של נהג מירוצים, כזו ששומאכר חש על בשרו גם בשנתיים האחרונות טרם פרישתו הקודמת, כאשר פרארי איבדה משליטתה: החיים הרבה יותר פשוטים כשאתה דוהר קדימה ומשאיר לכולם אבק.

אי–פי

מאבקים קבועים בצפיפות גבוהה, שהיו מנת חלקו במשך שלוש עונות, יובילו באופן נמנע לתאונות. טוב ככל שיהיה הנהג, יש גבול למה שניתן להוציא ממכונית בינונית. וזו של מרצדס התעלתה על כך רק במקרים בודדים בשנים הללו.

התדמית של שומאכר בראי ההיסטוריה לא תיפגע בגין 2012-2010, כמו שהקאמבק השני של מייקל ג'ורדן או החזרה של איאן ת'ורפ לא באמת מעיבים על כל מה שעשו קודם לכן. מעמדם ההיסטורי נחקק כבר, על הישגיהם הגדולים וגם רגעי האכזבה. הם ודאי הכירו את הטיעונים נגד חזרתם, ידעו שיהיה מי שיטען כי צריך לדעת לפרוש בשיא – ובחרו לקחת את הסיכון, לכאורה.

כך עושים גם ספורטאים ותיקים שמתעקשים להמשיך עוד ועוד. לעתים הם אפילו לא ותיקים כל כך. כמה שנים כבר נשמעות ספקולציות לגבי פרישתו המתקרבת של רוג'ר פדרר, בסך הכל בן 31? והוא ממשיך וממשיך, אפילו קטף השנה תואר גראנד סלאם נוסף ומדליית כסף אולימפית.

בין אם מדובר בספורטאי שטרם פרש או כזה שחוזר מפרישה, יש להפסיק לפקפק בו ולהתחיל להריע. כסף ותהילה, כנראה, כבר לא יחסרו לו. לפסגות שכבש בעבר ספק אם יחזור. לכאורה, יש לו רק מה להפסיד אם לא ירפה. אלא שעבור הספורטאים הללו, הסכנה הגדולה היא שירפו מוקדם מדי.

רויטרס

אלה החיים היחידים שהם מכירים, החיים שהם אוהבים. האימונים היומיים, ההתמודדויות הקבועות, המטרה. במקום לסנוט בהם על סרובם להיפרד מאהבתם כל עוד הם יכולים להיאחז בה, גם כשברור להם שהם מעבר לשיא, במקום לשמוע את השדר, הפרשן או האוהד מפקפק בעצם קיומם הספורטיבי בשלב הזה, יש להעריך את מי שמתעקש לרוץ, לבעוט, לחבוט או לנהוג כל עוד הוא מסוגל לכך וכל עוד יש אנשים שמשקיעים מזמנם כדי לבוא לצפות בו.

כל כך קל לשבת ביציע העיתונות או מול הטלוויזיה ולגמור לספורטאי קריירה. כל כך נוח היה לקהל אלמלא היה צריך לחזות בספורטאי בדמדומי הקריירה. לעתים זהו כאב לב גדול לראות מישהו הופך לצל של עצמו – שיאו של ספורטאי נעים הרבה יותר - אך הוא כאין וכאפס לעומת כאב הלב הצפוי לספורטאי שעלול לתהות במשך עשרות שנים אחרי פרישתו אם לא מיהר מדי.

ההיסטוריה מוכיחה שגדולת ספורטאי נמדדת לרוב על היכולת שהפגין בשיאו, ובצדק. בין אם זה עוד משחק או עונה, עוד טורניר או שנה, עדיף לפרוש מאוחר יותר ובביטחון מלא שמיצית קריירה במלואה, מאשר להיפרד ולו דקה מוקדם מדי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#