חכו רגע עם ההצהרות

מוטב לאנשי הנבחרת להמתין עם סגירת החשבונות עם התקשורת לרגע קצת יותר מוכח מאשר הצלחה נקודתית בלוקסמבורג

שלומי ברזל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שלומי ברזל

1. מהר מדי נגררה הנבחרת של אלי גוטמן לקרבות רחוב עם "הפרשנים", אותה ישות שקיומה מתוחזק כבר שנים בזכות התנהלות לא חכמה של שחקנים, מאמנים ויושבי ראש ההתאחדות. חלק מאותם פרשנים כלל לא היו זוכים למיקרופון, לדקת מסך או לעמודה בעיתון, ודאי לא למעמד של כוכבי תקשורת, במידה שהביטחון העצמי של כלל מרכיבי נבחרת ישראל לא היה רעוע כל כך. ובמשחק הזה, חשוב שיהיה ברור, סיכוייה של נבחרת ישראל לנצח שואפים לאפס.

ניצחון על לוקסמבורג, אפילו 6‑0, יכווץ מיד לממדים מיקרוסקופיים, תיקו באזרבייג'אן יוגדר כחרפה, תבוסה ביתית לרוסיה היא עילה טובה להתאבדות קולקטיבית. למעשה, הקרב הגדול שמתנהל כאן הוא בין "הפרשנים". הם כבר לא מסתפקים בכך שעדת שוטים תנהה אחריהם, הם לא יודעים שובע מכך שהפיקו את רמת הדציבלים הגבוהה ביותר, או ירדו הכי נמוך שאפשר. לא, המטרה האמיתית, העונג האולטימטיבי, הוא לזכות לתגובה מגורם כזה או אחר בנבחרת. אם המאמן, למשל, יזכיר אותם, אם איזה כוכב יציין את שמם, אם יו"ר ההתאחדות בכבודו ובעצמו יציג אותם כאויבי העם, ייתכן שיבואו על סיפוקם. או שהוא רק יתפתח.

לפרשנים מהסוג הזה יש שני משפטים שפועלים כברירת מחדל. במידה ששיחק להם המזל, והנבואה שרמזו לה ברבע פה התגשמה, יישלף ה"כפי שאמרנו לכם" הארור. במידה שאיתרע מזלם, וקרה ההפך הגמור, יישלף ה"אין טעם להתרגש...". חלקים גדולים מדי בציבור איבדו את היכולת להבחין בין הפרשנים הראויים, אלו שתכליתם להעריך, לנתח ולבקר עבור הקוראים/צופים/גולשים/מאזינים שלהם לבין מי שעושים זאת אך ורק למען עצמם ומעמדם. חבל שזה קורה גם ליותר מדי גורמים בנבחרת ישראל.

גוטמן, אמש בלוקסמבורג. דרך חדשה?צילום: רויטרס

לכתבות ועדכונים נוספים בקרו בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

המתכונת הזאת של ירי דו-צדדי חזרה על עצמה לפני ואחרי הניצחון המוחץ על לוקסמבורג. האכזבה היא דווקא מגוטמן ושחקניו, כמו גם מאבי לוזון, שמיהרו לסגור חשבון. בכל זאת, אחרי אכזבות נגד אזרבייג'אן ורוסיה, ולמרות שש נקודות (ירחם השם אם לא) מול לוקסמבורג, נדרשת מידה של צניעות. מעבר לתועלת שבדבר, אתם עדיין לא במצב שמאפשר לכם לעלות להתקפה. הסיכויים נגדכם, בזירה התקשורתית ועל כר הדשא, ומוטב להמתין עם סגירת החשבונות האנושית כל כך לרגע קצת יותר מוכח ובעל משמעויות עתידיות מאשר הצלחה נקודתית בלוקסמבורג.

2. מי שיבקש לראות את האור ולדבר על יציאה לדרך חדשה במהלך ובעקבות הניצחון בשישי, הוא אופטימיסט חסר תקנה. או שרלטן. אין טעם להכתיר את מליקסון לגאון, אין צורך לערוך השוואה בין חמד לשפיגלר ואוחנה, וגוטמן החדש אינו טוב מגוטמן הישן (ספק, אגב, אם יש בכלל ישן וחדש). גם המשוואה שמציירים מאמן הנבחרת ועוזרו, כאילו הפעם הקשיבו להם השחקנים ולכן ניצחנו, גובלת בגניבת דעת. פשוט תפסנו משחק טוב נגד יריבה שקרסה. זה כל הסיפור. בדיוק כמו אז בצרפת או מול אוסטריה. זאת לא היתה התחלה של דרך, לא אמצעיתה, גם לא סופה. הבלחה, לא יותר.

זה לא אומר שאין סיכוי שהמשחק הזה בלוקסמבורג, ואפילו צמד המשחקים נגדם, אינו יכול להיות הרגע המכונן של הכדורגל הישראלי, או לפחות נקודת התפנית. כדי שזה יקרה, צריכים גוטמן ושחקניו לנשוך שפתיים, למלא פיהם מים ולעשות את הדבר היחיד שהם אמורים להצטיין בו: לאמן ולשחק כדורגל. אם זה יקרה, אם יהיו אחראים לנבחרת שתציג איכויות משחק ראויות ותקדם את הכדורגל הישראלי, הם רשאים מצדי לפתוח כל ראיון במשפט "כפי שאמרנו לכם". עד אז, באמת שאין טעם להתרגש יתר על המידה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ