בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוגר בחמישייה

נקמת האנדרדוגים

יונתן שולבראנד הוא ככל הנראה השחקן הישראלי הכי מפוספס בשנים האחרונות. דני פרנקו הוא מאמן החודש האלטרנטיבי

2תגובות

1. ההצלחה של הפועל תל אביב בהחלט מפתיעה. שוב הוכח שאין דבר שפוי וטוב יותר עבור קבוצת כדורסל מאשר המשכיות. ארז אדלשטיין ממשיך לשנה שנייה, הרוב הכמעט מוחלט של השחקנים ממשיך איתה מהליגה הלאומית (למעט תוספות הזרים הנדרשות), ההגנה רצחנית ומצוינת והישראלים מקבלים במה ומוכיחים שהם ראויים לה.

אבל מעל כולם בולט יונתן שולדבראנד. מתי בפעם האחרונה ראיתם ישראלי בגובה 2.04 מטר קולע ככה מחצי מרחק ומעבר לקשת באחוזים כאלה? מתי בפעם האחרונה נתקלתם במאמן שבונה תרגילים לשחקן ישראלי, כדי שישתחרר לקליעה, ולא רק לזרים? שולדבראנד לקח את ההזדמנות והוכיח שהוא ככל הנראה השחקן הישראלי הכי מפוספס כאן בשנים האחרונות.

בשנה שעבר סיפר שולבראנד לאריה ליבנת על החוויות מליגת העל שגרמו לו לעזוב את ישראל . "היתה ברמת השרון רכבת של זרים, היינו שכונה. ארבעה מחזורים לסיום, כשכבר ירדנו, המאמן (רוני בוסאני) נתן לאמריקאי דקות כדי שהוא יוכל לשלוח DVD. למי אכפת מהאמריקאי הזה? מה, הישראלים לא חשובים? הישראלים משחקים ביחד ואכפת להם מהקבוצה יותר מהזרים, חבל שלא מאמינים בהם. בלית ברירה חזרתי לישראל". לנו רק נותר לשמוח על כך ששולבראנד חזר, מזל שבחר דווקא בהפועל תל אביב ומזל שהכל הסתדר. 

אילן אסייג

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

2. בין כל הפרגונים לאפי בירנבוים (מאמן החודש עם מכבי ראשון לציון) ולארז לאדלשטיין, נשכח בצד זה שנמצא במקום הראשון – דני פרנקו מברק נתניה. אגב, ההצבעה למאמן החודש על ידי העיתונאים היתה צמודה – 19 הצביעו לבירנבוים, 14 לפרנקו (כולל הח"מ) ו-5 לאדלשטיין. נכון, נתניה ניצחה עד כה ארבע קבוצות שנמצאות בחצי התחתון של הטבלה (אשדוד, הרצליה, ירושלים ואשקלון), אבל רבים חזו לה גורל דומה.

מעבר לשטיק הקבוע אותו למדו מאמני הליגה – עדיף לבחור בזרים שכבר שיחקו בארץ ויודעים מה עובד כאן ומה לא, מאשר להמר על בוגרי קולג' טריים שייקח להם חצי עונה להבין איפה הם בכלל – חל השנה שינוי בנתניה גם מבחינת הישראלים. לצד הזרים המנוסים – דרון וושינגטון (שיחק בחולון ב-08/09), מרקו קילינגסוורת' (כבר ארבע שנים בליגה. התחיל בנתניה) וראמל בראדלי (אשדוד וירושלים) – הבינו בנתניה שאין להם סיכוי בלי ישראלים טובים. ולא רק טובים, אלא כאלה שהם חלק אינטגרלי מהמשחק.

יהוא אורלנד ממשיך להפגיז שלשות, אלירן גואטה חוזר לקבל דקות, טמיר אריאלי הצעיר מקבל צ'אנס ואייל שולמן ממשיך את ההתקדמות היפה שעשה בראשון לציון. זה ככל הנראה ההבדל המרכזי בין דני פרנקו, שהשתרך בשנה שעברה עם נתניה בתחתית הליגה, לפרנקו של השנה, שמתייצב בגאון במקום הראשון.

3. בראד גרינברג הודה שלא הוא בחר את השחקנים למכבי חיפה העונה, בטח שלא את הישראלים – אותם הוא כלל לא מכיר. אם כך, הוא צריך למצוא את מי שבחר לו אותם ולהעניק לו שטיפה רצינית. הרי פעם בעונה נמצאים המאמן או ההנהלה התורנים שעושים את הטעות ומהמרים על קבוצה כבדה וגדולה. הפעם זה תורה של מכבי חיפה ושל האיש שבחר בדראפט את אלן אייברסון ועשה ממנו כוכב.

בעיקרון, יש כאן היגיון – אם הליגה קלה ונמוכה, נכה אותם בצבע. זה לא עובד ככה. הטעות של פרנקו מהסעיף הקודם בשנה שעברה (מעבר לעניין הישראלים), היתה שהוא בנה קבוצה כבדה ומגושמת מדי. כך בדיוק נראית העונה מכבי חיפה. נכון, חנן קולמן וליאור שגב פצועים, אבל עם כל הכבוד לשני הטאלנטים, לא נראה לי שמישהו בנה עליהם. כך היא נותרה למעשה עם גארד אחד קטן – פול סטול (הוא באמת קטן: רק 1.78 מטר). כל השאר - פורוורדים וסנטרים.

ניר קידר

לרוב מאיישים את עמדות הגארד הישראלים שחקנים צנומים, אבל חיפה החליטה ללכת על ביג-מנים מקומיים והנחיתה את עידו קוז'יקרו (2.04), אנטון שוטבין (2.06) אלכס וצ'וברביץ' (2.12). את השניים האחרונים, גרינברג בכלל לא סופר. כדי להקל על סטול נאלצים דונטה סמית' וקורי קאר – פורוורדים מן המניין – להוביל כדור. מכבי ת"א, שיודעת דבר או שניים על לחץ, פשוט שמרה עליהם צמוד ואגרסיבי וחטפה מהם כדורים בקלילות. חיפה בנתה את עצמה הרבה יותר מדי גבוה וצפוף בצבע. אולי זה היה כדי להתמודד בכבוד עם משחקי האימון מול קבוצות ה-NBA ולעזאזל הליגה?

4. לצערי, ככל הנראה אאלץ להתייחס כל שבוע לנושא המתקנים. כבר קיטרתי בתחילת השבוע על מצב החנייה האיום ונורא ברוממה, בנו אולם יפהפה, כבר השקיעו המון כסף – או שתדאגו לחנייה נורמלית או שתבנו את הכל מהתחלה במקום אחר. איפה ההיגיון?

לכך הצטרפו הדיווחים על מרחץ הזיעה באולם הפחים. ההתייחסות העיקרית היתה כמובן לשלום השחקנים שהעלו מופע סלפסטיק משובח על הפארקט, עד שהשופט יערי רייניש ניגש למזכירות ואמר: "משהו לא בסדר במגרש. מישהו כאן ישבור את הראש". אבל היכן ההתייחסות לאוהדים שנאלצים לסבול מלחות של 90%? מישהו לא חושב שמשהו לא בסדר בזה?

זה ממשיך להיראות שמבחינת כל הגופים, אם החלטת להיות אוהד ספורט במדינת ישראל – תסבול בשקט. אף אחד לא ידאג לך, תשבור את הראש לבד – עם דוחות החנייה, עם המחירים במזנונים, עם החום הבלתי נסבל ועם תאי השירותים הלא הומאניים. צפייה נעימה.

5. לא יודע למה, אבל יש לי חיבה לכדורסל הנשים בארץ. אולי סטייה, אולי נטייה טבעית ללכת עם האנדרדוג, אולי סתם יותר מדי שעות עם אריה ליבנת. אם חשבתי שנשברו שיאי הגיחוך ושמחזור הפתיחה נטול הישראליות בשנה שעברה ראוי לתואר מחזור הפתיחה הכי פחות חגיגי בהיסטוריה של הספורט העולמי, נפתחה אתמול עונת 2012/13 ונתנה לו אחלה פייט. ליגה של תשע קבוצות, רק ארבעה משחקים כל מחזור ואתמול שוחקו שניים בלבד. עצוב. עצוב מאוד.

הסיפור העגום הוא בעיקר זה של אליצור רמלה. אפשר היה להסתכל בחמלה על האימפריה הקורסת, אם לא היינו כבר בסרט הזה. כל כמה שנים אליצור רמלה מתפרקת כדי למחוק חובות עבר ובוראת את עצמה בגלגול חדש. אפילו ראש העיר הכל יכול יואל לביא כבר הכריז אתמול בראיון ל-103FM על היורשת – הקבוצה הבת בליגה הלאומית עם המאמנת ושחקנית העבר האגדית אינה גורביץ' .

אסור כמובן לתת לזה לקרות. אסור להעלים עין ולגרום לקומבינה הזאת להתרחש שוב. אבל מעל הכל, בעיקר חבל. אם רמלה תתפרק, מה הסיכוי שנוכל להמשיך לראות במגרשים בישראל את שי דורון, שככל הנראה לא תצליח למצוא קבוצה שתפורה למידותיה (ולדרישותיה הכספיות המוצדקות)? לאן יילך המאמן הנהדר עדן ענבר, אחרי שכל המשרות כבר נתפסו? מה יעלה בגורלן של שאר הישראליות? מה יהיה העונש שיונחת עלינו מפיב"א אירופה לאחר שרמלה נטשה את היורוקאפ אחרי שני משחקים בלבד?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#