בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוגר בחמישייה

ציר הפחד של הספורט הישראלי

למה קבוצות שהצטיינו במחזור הקודם מובסות בזה שאחריו? ולמה נבחר דווקא צביקה שרף הרוטן לפרשן את היורוליג?

תגובות

1. אליצור אשקלון הובסה ב-37 הפרש על ידי מכבי תל אביב, שבמחזור לאחר מכן הפסידה ב-17 הפרש בבית למכבי ראשון לציון, שבמחזור לאחר מכן חטפה בראש ב-17 הפרש מהפועל תל אביב, שבמחזור לאחר מכן חטפה וואחד תבוסה ב-36 הפרש ממכבי חיפה. מה זה אומר? בעיקר שבלתי אפשרי להגיד כלום על הליגה הזאת. קבוצות מביסות ורגע לאחר מכן מתרסקות. אי אפשר ללמוד כלום, אי אפשר להסיק ממשחק אחד דבר על המשך העונה - לעזאזל המשך העונה, על המשחק בשבוע לאחר מכן.

יש דווקא הסבר טוב לשיגעון הפסיכדלי הזה - והוא טמון בצד המנטלי של הספורט הישראלי. כל קבוצה ישראלית שקיבלה מעט תשומת לב, הסמיקה ממחמאות והכריזו עליה כפייבוריטית, מרב הסיכויים שתפסיד במחזור שלאחר מכן, ולא רק בכדורסל. כך היה עם מכבי תל אביב כדורגל בדרבי ביום ראשון ועם מכבי נתניה מול בני יהודה בשבת.

קבוצות ישראליות נעות על ציר הפחד - הפחד לא להפסיד. אין דבר כזה בספורט הישראלי "מומנטום חיובי". אם יש מומנטום, אז הוא תמיד יהיה שלילי. קבוצה שנמצאת בכדור שלג של הפסדים - כמו גלבוע בכדורסל או מכבי חיפה בכדורגל - תמשיך להפסיד. קבוצה שמנצחת בתצוגה מרשימה וחוטפת ים של מחמאות, טורי פרשנות מפרגנים ושחקניה מועלים לדרגת אלילים - ע"ע מכבי ראשל"צ אחרי הניצחון על מכבי ת"א, אדריאן יוטר שעשה בית ספר לליגה שלושה מחזורים ופתאום נראה חושך, הפועל ת"א המדהימה, מתן נאור, שולדבראנד וכו' - תקרוס תחת ציר הפחד.

והבעיה הזו כל כך עמוקה, שאפילו מאמנים מנוסים כמו אפי בירנבוים (שחווה את "אפקט מכבי" לא פעם ולא פעמים בקריירה) וארז אדלשטיין עומדים מנגד ולא מצליחים לעשות דבר בעניין.

עודד קרני / מנהלת הליגה

2. אז איך מצליחים ברק נתניה ודני פרנקו להימנע עד כה מציר הפחד ושומרים על מאזן מושלם? בעיקר כי אנחנו עדיין לא סופרים אותם ומתייחסים אליהם כגימיק חולף (החלטה מושכלת יחסית, לאור מה שצפוי לקרות לה).

חייבים לומר שבמחזורים הראשונים נתניה אמנם ניצחה, אך היא עשתה זאת מול מי שמתגלות - לפחות כרגע - כנמושות הליגה: אשדוד, הרצליה ואשקלון. מאז היא כבר ניצחה גם את ירושלים ואת ראשל"צ, כלומר רק עכשיו האפקט ייכנס לפעולה. איל שולמן, שהיה נהדר עד עכשיו, יסתנוור מכמה כתבות מפרגנות; דני פרנקו יתראיין קצת יותר מדי ברדיו; הזרים ייצאו לחגוג עד שעות מאוחרות. לא שמישהו - כולל בנתניה עצמה - מצפה שהיא תמשיך לנצח ללא הפסקה, אבל ההפסד הבלתי נמנע בפתח. המזל היחיד הוא שבמחזור הבא היא פוגשת את מכבי חיפה, זו שדרסה ללא עוררין את הפועל ת"א. מי שתצא בשלום מדרבי מדושנות העונג הנוכחי, נוכל להתחיל להתייחס אליה ברצינות.

סכמו גם אתם את המחזור בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

עוד קבוצה שנמצאת תחת הרדאר היא הפועל אילת. יש לכך הסבר ברנז'אי ברור - היא פשוט רחוקה מדי. כיום אין יותר מדי כתבי כדורסל, והם רובם ככולם מתגודדים במרכז. בינתיים אילת זוכה לשקט נפשי מהתקשורת (על אף הפרופיל הגבוה של מאמנה) ונהנית מהכנה לקויה של קבוצות ישראליות שלא רגילות לשחק אחרי טיסה. זה ככל הנראה ישתנה ביום ראשון, כשהנוסעת המתמידה מכבי תל אביב וגדוד הכתבים שמלווה כל צעד ושעל שלה ינחתו בעיר הנופש הדרומית. 

אלן שיבר / מנהלת הליגה

3. "אנטון היה נהדר", "כל השחקנים שלי נפלאים", "אדלשטיין הוא מאמן מצוין", "גם פרנקו מאמן מצוין", "כל המאמנים בליגה הזאת יוצאים מן הכלל", "הפועל ת"א קבוצה מצוינת", "ג'ף רוזן הוא בוס מעולה". אם אני לא טועה, אלה כל הסופרלטיבים ששפך בראד גרינברג, המאמן המצוין, הנהדר והנפלא של מכבי חיפה, בדקה של ראיון לערוץ הספורט בסיום המשחק אתמול.

מצד אחד, בא לך לכעוס. למה? כי זה נשמע פטרוני בצורת מחליאה. הגיע הביג-שוט מאמריקה – בדיוק כמו ראיון חטוף עם מסי, שלא היה פה מעולם אבל יודע שמדובר במדינה נהדרת, או עם פול מקרטני - ומרעיף מחמאות על "הנייטיבס" מישראל. כי זה נוטף מפלסטיקיות וזיוף אמריקאי טיפוסיים ומעוררי חלחלה.

אלא שאז אתה נרגע, מנמיך את לחץ הדם המזרח תיכוני שלך, וחושב שאולי יש בזה משהו. שאולי כדאי ללמוד מבראד "Always look on the bright side of life" גרינברג. לא שצריך לעשות לו יותר מדי כבוד, אבל הוא עדיין הגיע מתרבות הספורט המפותחת ביותר בעולם. ואולי, רק אולי, אם גם אנחנו נתייחס בצורה קצת יותר חיובית למה שקורה כאן, ננסה לבנות, לפרגן ולפתח ולא רק לטנף, להשמיץ, להרוס ולקרוא למה שקורה כאן "פח", "ביוב" ו"גועל נפש", אז אולי גם פה יהיה AWESOME. מצד שני, כנראה שלא.

נמרוד גליקמן

4. פרישתו של ארז כץ גרמה לי להרהר על מה עלה בגורלה של נבחרת העתודה ההיא של 2000, שסיימה במקום השני באליפות אירופה. לא אם הצליחו להפוך לכוכבים או לא - בזה דשו כבר מספיק - אלא העובדה שמרביתם פשוט כבר לא עוסקים בכדורסל או שנמצאים בחרחורי הגסיסה שלהם בענף.

ולהלן הסגל: שמוליק ברנר (ללא קבוצה אחרי שנזרק אחרי חודש מגלבוע), אפיק נסים (משחק באילת), שחר גורדון (פרש מזמן), אורי יצחקי (פרש), צפריר וולפר (משחק בלאומית), אבי קזרנובסקי (פרש), טל בורשטיין (פרש בתחילת העונה), יניב גרין (אחרי שלא שיחק חצי שנה, מראה יכולת לא טובה בגלבוע), משה מזרחי (משחק באשדוד), ארז כץ (פרש), איתי לב (משחק במעלה אדומים מהארצית), איציק אוחנון (פרש). ובמספרים: 6 מתוך ה-12 כבר פרשו ורק שניים עדיין משחקים בליגת העל.

אני לא מנסה לשוב ולטחון את העניין שמדובר בדור מפוספס, אלא רוצה לומר שמדובר בדור שבור. אלה היו אמורים להיות השחקנים שיובילו וינהיגו את ליגת העל. הרי הם בסך הכל בני 32. רק הביטו מי שיחקו באליפות הזאת והפכו לשחקנים משפיעים ומובילים, גם היום: ולדימיר רדמאנוביץ', דימיטריס דיאמנטידיס, בוריס דיאו, חוזה קלדרון ופאו גאסול. לשחקנים שלנו פשוט נגמרו הברכיים, הרגליים והגב, וגם אפשרויות התעסוקה לא מלהיבות כדי להילחם על מקום ברוסטר. חסרונם מורגש, וכמובן שזהו רק קצה של תופעה שמחרבת את הכדורסל הישראלי.

ספי מגריזו

5. עפר שלח עזב לפוליטיקה והשאיר את כיסא פרשן משחקי היורוליג של ערוץ 10 פנוי (בינתיים הוא ממשיך בתפקידו בערוץ הספורט). אנשי בית הוורד היו יכולים לגוון, היו יכולים להתפרע, היו צריכים להעז, אבל הנחיתו במקומו את צביקה שרף.

שרף הוא כמובן מאמן מוערך וכזה שמכיר את המוסד ששמו מכבי תל אביב מכל הכיוונים, לטוב ולרע, אבל בתור פרשן הוא פשוט רע. הוא שטחי, זועם, פסקני, נטול חוש הומור ופשוט הורס את הכימיה הנפלאה שנבנתה במשך שנים בפינג פונג שדר-פרשן על ידי רסקין את שלח.

מה שבערוץ 10 לא הבינו, או פשוט לא השתדלו להבין, שבניגוד לערוץ הספורט, כאן מדובר בערוץ ברודקאסט. רבים מבין צופי מכבי ביורוליג אינם עכברי כדורסל, אלה כאלה שסתם באו ליהנות מול מי שהיתה פעם הקבוצה של המדינה. השידור בערוץ 10 אמור להיות פאן קליל וזורם, שהכדורסל בו הוא רק תירוץ. אבל במקום זה, קיבלנו את השריף עם הקיסם.

רק תראו את הצחוקים והכימיה המופלאה של שאקיל ובארקלי בשידורי ה-NBA של TNT ותקנאו. דווקא בכדורסל, שייצר עשרות שחקנים אינטליגנטים, חכמים וחדי לשון, לא הצלחתם למצוא מישהו כיפי ורהוט יותר? ואיפה פיני גרשון שיכול לייצר כותרות ורייטינג? אז אולי הפרישה של שלח היתה מהירה ולא השאירה מספיק זמן להיערך, אבל תמיד אפשר לתקן. בוודאי כשמצפה לנו טופ 16 מרתק מעבר לפינה.

מדמיינים את צביקה שרף עושה דברים כאלה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#