בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תופס אמריקה

אזור הדמדומים של דאלאס ונוביצקי

מאלופת ה-NBA לפני שנה וחצי נותר רק השם. דמרכוס קאזינס משחק כמו אולסטאר ומתנהג כמו פרחח. ואלן אנדרסון שולח ד"ש למכבי ת"א

תגובות

ריק קרלייל צורח על שחקנים בפרצוף, מפוצץ אימונים ומאיים בהשעיות במידה ש"הם לא יעשו מה שהם אמורים לעשות". מארק קיובאן, לעומתו, בוחר להאשים את השופטים. אתמול, אחרי ההפסד לניו אורלינס בהארכה, האיש צייץ בטוויטר: "מצטער, אוהדי NBA, במשך 13 שנה ניסיתי לתקן את השיפוט בליגה הזו ונכשלתי לחלוטין. יש הצעות? אני זקוק לעזרה".

אלא שעם כל הכבוד לקרלייל וקיובאן – ויש כבוד – מי שזקוקה לעזרה היא בעיקר קבוצתם. דאלאס מאבריקס, אלופת ה-NBA רק לפני שנה וחצי, הפכה לקבוצת רפאים. זה לא רק הלו"ז מהגיהנום, שהוביל אותה כצאן לטבח מול מיאמי, ממפיס, סן אנטוניו, אוקלהומה, דנוור ושוב סן אנטוניו, זו אחר זו. זה גם לא רק ההחלמה האטית של נוביצקי מהפציעה בברך הסוררת. זו העובדה שדאלאס נכנסת לאיטה לאזור הדמדומים של ה-NBA, המקום הגרוע ביותר להיות בו, מבלי שהיא עדיין מכירה בכך: קבוצה שלא בונה לעתיד ולא הולכת לשום מקום בהווה.

המאבריקס אמנם פספסו בקיץ את דרון וויליאמס, אבל הביאו חיזוק לא רע. או.ג'יי מאיו ואלטון ברנד הגיעו במחיר מבצע, כריס קיימן ודארן קוליסון הם שחקנים טובים וג'יי קראודר אמור היה להיות מציאה. פלייאוף נראה כמו מטרה סבירה בהחלט. בפועל, הראש נותר מעל המים רק עד אמצע דצמבר. יותר מדי רגליים זקנות מתבטאות בהגנה מביכה ובמקום השלישי מהסוף בספיגת נקודות למשחק (103.2). היריבות חוגגות מול המאבריקס בריבאונד (מקום אחרון עם 4.6- למשחק), ובאופן כללי, קשה לחשוב על שחקן אחד שמצליח להתעלות. אולי מאיו של תחילת העונה.

דאנק או גג מזדמן מזכירים איזה שחקנים היו פעם וינס קארטר או שון מריון, אבל הניצוצות הללו הם התרגום הוויזואלי לאדי הדלק האחרונים שנותרו בטנק של הקריירה שלהם. אלא אם כן נוביצקי מתכנן רנסנס הזוי, גם הוא מתחיל לנוע לכיוון הזה. ברנד כבר שם מזמן. הדמיון היחיד בין הקבוצה הזו לחבורה שלקחה אליפות הוא שם הקבוצה ומספר מצומצם של שמות זהים בסגל. אותו סגל שהמציאות רומזת בבירור כי הוא מצריך שידוד מערכות, ושלראשונה מזה למעלה מעשור, כבר לא ייבנה סביב שחקן אחד שקולע בנפילה יותר טוב מכפי שרוב השחקנים קולעים בעמידה.

אי–פי

גם האיש עצמו, אגב, הודה בכך הלילה. "זה הולך להיות קשה עכשיו", אמר ל-ESPN דאלאס, "קיווינו לדרון וויליאמס. קיווינו לדווייט הווארד. עכשיו אין להווארד סיבה לעזוב את הלייקרס, או לכריס פול לעזוב את הקליפרס. אולי לקיובאן יש עוד משהו בשרוול, אבל תמיד חשבתי שאינך רוצה לבנות את המועדון שלך סביב תקווה". העונה, בכל אופן, לא נראה שיש כזו לדאלאס.

הדפוק הזה עושה לה טוב
יום אחד אנשים יפרסמו מחקרים על התופעה הדו-קוטבית שעונה לשם דמרכוס קאזינס. כרגע סתם כיף לעקוב אחריה מרחוק. מדד המופרעות שלו העונה מרשים: הליגה הרחיקה אותו משני משחקים בנובמבר אחרי שדיבר "באופן עוין" לשדר שון אליוט, וממשחק אחד בתחילת דצמבר אחרי מכה עוינת למפשעה של או.ג'יי מאיו. ב-23 בדצמבר הוא הורחק על ידי סקרמנטו "עד להודעה חדשה", בעקבות ויכוח ער בחדר ההלבשה עם מאמנו קית' סמארט. 

ההודעה החדשה הגיעה אחרי שני משחקים, ומאז, קאזינס - שכרגיל, הספיק להתנצל ולתלות את כל העניין באמוציונליות שלו - מהווה דוגמה ומופת לשחקן פנים. בשישה משחקים הוא לא פספס דאבל-דאבל, השיג טריפל-דאבל וסיים משחק אחד עם 31 נקודות ו-20 ריבאונדים. סקרמנטו אפילו ניצחה בארבעה מהמשחקים הללו. בינואר עומדים ממוצעיו על 24.5 נקודות, 15.3 ריבאונדים ו-3.8 אסיסטים. וזו, למעשה, התמצית המדויקת של האיש: אולסטאר מקצות האצבעות עד קצה הצוואר.

אלן אנדרסון שהכרתם
מאז חזר מפציעה באמצע החודש שעבר, אלן אנדרסון – ההוא שלא הבין למה צ'אק אידסון נשאר לעוד עונה במכבי ת"א והוא לא – פורח בטורונטו. האיש משפר שיאי קריירה על בסיס לילי, מקבל הרבה דקות על הפארקט ובאופן כללי נראה כמו, ובכן, אלן אנדרסון: עם הפרצוף הזועף תמידית, זה שנדמה לך שלעולם לא יהיה מרוצה מהעולם, אפילו אם הולך לו קלף. 

בטורונטו מרוצים ממנו. בכל זאת, קצת יותר מ-11 נקודות למשחק עד עכשיו, והופעות מרשימות שבאו בסימולטניות מפתיעה עם סדרה של שמונה ניצחונות מתשעה משחקים. "הוא קול ההיגיון שלנו כרגע", החמיא מאמנו דוויין קייסי, "הוא ותיק, אבל רעב. הוא אנדרדוג שמשחק כמו אנדרדוג. הוא מנהיג שמדבר כל הזמן עם כולם על המגרש". כן, העניין של הפטפטת הבלתי פוסקת בהחלט נשמע כמו אלן אנדרסון הישן והטוב. 

חלק מהאוהדים כבר עלו על כך שמדובר בחרב פיפיות קלאסית - שחקן עם כישרון התקפי ויכולת להפוך משחקים, אבל גם כזה שמסוגל לחרב אותם עם שורה של החלטות אנוכיות (36% מהשדה העונה). כרגע, בכל אופן, נפרגן לו. בגיל 30, אחרי ששיחק בכל חור אפשרי, גם לאלן אנדרסון מגיע להיות מרוצה. אפילו אם הוא לא מסוגל להראות זאת. 

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#