בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריצה

המאכערים מהפארק

פעם לחובב הריצות הישראלי היה סדר בחיים: לפארק מגיעים בשביל ההנאה, בעוד לטבריה ולעין גדי כדי להתחרות במירוצים. עד שהופיעו מוכרי החולצות המתנדפות

5תגובות

עד לפני מספר שנים, החיים של אבי (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת) היו פשוטים: האיש היה קם בבוקר, נועל את נעלי הריצה הבלויות שלו, יוצא לריצה בפארק, ולאחר מכן ממשיך לעבודתו. אחת לכמה חודשים, אבי, תל אביבי בלבו ונשמתו, היה מעז לאתגר את עצמו ומשתתף במירוצים. תחילה היה מנסה את מזלו במירוץ עין גדי הוותיק, או בהקפת התבור אליה נהג ללכת עם אביו. לאחר מכן פקד את חצי המרתון המסורתי בבית שאן, ולקינוח השאיר את המרתון הלאומי בטבריה. היה לו סדר לאבי, שאהב את הטיולים המרעננים מחוץ לעיר ההומה.

בשנים האחרונות, אבי - שנהג לרוץ לבדו - מצא המון מכרים משותפים שנהנו מאותו תחביב. חלקם עבדו עמו ונסחפו אחר השיגעון, אחרים הושפעו ממבול כתבות המוטיבציה שצצו ברשת ושינו את אורח חייהם. עשרות קבוצות הריצה שצצו כפטריות לאחר הגשם תרמו אף הן את חלקן. הפארק התל אביבי של אבי כבר לא חזר להיות אותו הדבר; הרצים שטפו אותו מפתחו של יום ועד רדת השמש. עבדנו הנאמן בוודאי לא התלונן. וכי למה לו? תמיד היה עם מי לרוץ.

המציאות של אבי השתנתה כשמאכערים החליטו ששוק הרצים הוא מכרה זהב שיש לחצוב בו. כן, גם ענף הריצה, על כל הטוהר והפשטות שבו, נפל. אבי, שנהג לרוץ עם גופית סבא לבנה או חולצות טי גזורות מתקופת הצבא, החל להתבייש במלבושיו. כולם מסביבו בפארק נצצו וזהרו. אז הלך האיש והשם הבדוי, ורכש. כך המשיך לעשות מדי פעם, כשהוא מכלה את משכורתו.

דניאל צ'צ'יק

זה לא נעצר שם. אל ההוצאות הכבדות ממילא של החיים בלב העניינים, התווספה התייקרות המירוצים. מ-30 שקלים תמורת מספר בד, מדידת זמנים ידנית, כמה סיכות ביטחון, תעודה וכיבוד קל, זינק המחיר ל-100 ש"ח ולעתים אף ל-200. כמו כולם, הוא שילם. אבי התנחם בעובדה שקיבל "חולצות מיוחדות שיכולות לנדף את הזיעה שלך", דוגמיות מוצרים ועוד כמה "פינוקים לרצים", כפי שהם מכונים בתעשייה. על שמשת הרכב כבר חיכה לו מטר פליירים למירוצים הבאים - חלקם בתאריכים חופפים לאירועי הריצה המסורתיים, מקצתם בפארק בו הוא נוהג להתאמן.

אבי, שמעולם לא חלם להיות אתלט גדול, אולם אהב מאוד את ההתרגשות שהתלוותה לתחרויות, התבלבל לרגע. מחד, היתה זו הזדמנות פז לצמצם בהוצאות ולהישאר קרוב לבית ולילדים; מאידך, הוא ידע כי זה ישים קץ למסורת הטיולים השנתית. אבי, שבסופו של יום היה איש פרקטי ומחושב, בחר בקרבה לבית. הוא העדיף לחסוך מעצמו את כאב הראש שיצר ריבוי המירוצים. בגילו, העדיף להשאיר לאחרים את הרפתקאות הדרכים וחיי הרוח. הוא כבר ירוץ עם החברים בפארק. בבועה שיצרו להם.

מה שאבי לא ידע הוא שרבים נהגו כמוהו. המירוצים הוותיקים - המוסדות עליהם גדל, שהתמסחרו אף הם עם השנים - החלו לאבד קהל בכל שנה, למרות הגידול המאסיבי במספר הרצים בישראל. את המאכערים, שרק חיפשו רווח מהיר, לא ממש עניין שחלק מהתחרויות נולדו כמפעל הנצחה לזכרם של אנשים. אז הם דרסו.

כשאביו של אבי הציע לו להשתתף בהקפת התבור, "לזכר הימים הטובים", ענה הבן: "אתה לא יודע שההקפה כבר נכחדה? תבוא לרוץ איתנו בפארק".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#