שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תמיר כהן
תמיר כהן
תמיר כהן
תמיר כהן

המחצית הראשונה במשחק מול בני יהודה הציפה זיכרונות בני כמעט 20 שנה. מאי שם ב-1994, מחזור 37, מכבי מתארחת אצל הכתומים (שאז היו זהובים) בשכונת התקווה. המחזור ההוא אמור היה לבשר על פתיחתו או נעילתו הסופית של מירוץ האליפות. העיניים הצהובות הופנו לכר הדשא הנוראי בשכונה, אך תשומת הלב האמיתית הופנתה דווקא לאיצטדיון רמת גן – שם הירוקים מחיפה תכננו לחגוג אליפות על חשבון רן בן שמעון ומכבי פתח תקווה.

בזמן שהטרנזיסטורים חיכו לאות שיגיע מרמת גן ויבשר על שער של טל בניה או אבי פיטוסי, סיריל מקנאקי ומאיר מליקה החמיצו שוב ושוב מול שולי גילארדי. המתח והדרמה חולקו בצורה שווה בין שני המגרשים, כמו גם הנקודות, ובסופו של דבר האליפות (המוצדקת) עברה לכרמל.

השבוע בבלומפילד אבדו הפרופורציות. כבר עם הכניסה ליציע עבר הדיווח (שהיה צריך הצלבה, בכל זאת, אתרי ספורט בישראל), לפיו גדי קינדה העניק לאשדוד את שער השוויון המיוחל מול מכבי חיפה. האכזבה מההחמצות של בן חיים וזהבי ומזה שיצחקי לא הצליח להיכנס לרחבה עם כדור התעצמה כשביציע התקבל האות על החזרת היתרון החיפאי.

שחקני מכבי ת"א מאושרים מול בני יהודה. מוכנים לקרית אליעזר?צילום: ניר קידר

המהפך של האשדודים כבר התקבל כחגיגה של שערים צהובים. האוהדים צרחו "יש", המחשבונים נשלפו וההספדים התחילו להיכתב. דקה לפני פתיחת המחצית השנייה הכרוז אף סבר שיש מישהו בבלומפילד שלא מודע לתוצאה וסיפר לכולם קבל עם ואיצטדיון שחיפה הפסידה 3-2. כן, כן, חיפה הפסידה. האוהדים שיחקו את המשחק והעמידו פנים שהתבשרו על מידע חדש וקיבלו אותו בשירה אימתנית של להיט האליפות "שנים רבות".

הרגעים האלה ביציע מלמדים שאם היה חסר משהו באליפות שהגיעה אחרי עשור, זאת יריבות. כבר עם תחילת העונה הקודמת אוסקר וג'ורדי שידרו שלמכבי אין יריבה. הם לא הסתכלו על אף אחת אחרת משום שלא ידעו מה יש להם ביד וכשכבר הבינו את זה - כולן היו כבר מאוד רחוקות, בטח אחרי פתיחת העונה האיומה של חיפה בעידן ראובן עטר.

היריבה היחידה של מכבי תל אביב בשנה שעברה היתה היא עצמה, וגם היא כיריבה לא באמת הופיעה. לא היו משברים, לא היו הדלפות, לא היה מרמור בחדר ההלבשה. לפחות לא כזה שיצא החוצה ופגע במועדון. פרט ליריבות על הכבוד בדרבים, שנצבעו בצהוב זוהר, זאת היתה עונה של נסיעה בכיוון אחד. פול גז בלי להביט לאחור וכשאין מה לראות בצדדים.

שחקני מכבי חיפה מול קרית שמונה. ימים יגידו אם היריבות חזרהצילום: ניר קידר

ובמכבי התגעגעו. התגעגעו ליריבות של שנות התשעים עם הירוקים. לאיתותים של שירים ושערים, לאוזניים המוצמדות לטרנזיסטורים, לתפילות לפציעות של ברקוביץ' ומזרחי, למעקב אחרי צבירת הצהובים של איתן אהרוני ומשה גלאם. עד כדי כך התגעגעו שזייפו מתח ודרמה כבר במחזור השני. "מה עשתה חיפה?", "אשדוד מובילה?" ו-"כמה זמן נשאר?" נשמעו מכל כיוון. הבשורה על הניצחון התקבלה כמו גל מקסיקני שחלף בכל האיצטדיון תוך שהוא מדלג על האוהדים הכתומים. תודה לך אשדוד, תודה לך רועי בקל (מהחלק של ניר קלינגר בסנסציה התעלמו כמובן). עכשיו נותר רק לנצח את בני יהודה - מולה הפסדנו בשני משחקי הבית בשנה שעברה מבלי שכבשנו אפילו שער אחד.

המחצית השנייה נפתחה בידיעה שחיפה לא תוכל לברוח אם תנצח במחזור הבא בקרית אליעזר. היה בזה משהו מרגיע. אי אפשר היה שלא לחשוב על התסריט הלא מופרך הבא: הוויקינג השוודי בצהוב לא מצליח לנצח את המשחק הפחדני של קשטן, חיפה לוקחת את הנקודות שהיא צריכה מאיצטדיון הי"א ואז מכבי מגיעה לקרית אליעזר – שם לא ניצחה את הירוקים ממאי 2004 - עם מינוס 2 והפסד שיכול להפוך את זה למינוס 5.

היה בזה משהו מסקרן, אך יותר מכל מטריד. אמנם התגעגענו ליריבות אבל לא בטוח שאחרי עשור בלי אחת כזאת אפשר להיות בטוחים בבחורינו הצהובים. או במאמן שלהם. שאותו אנו לא באמת מכירים, וכפי שסבורים לפחות עשרת אלפים מאמנים ביציע, גם הוא לא מכיר את הקבוצה שלו. התשובות לרלוונטיות של היריבות החדשה המתהווה בין הירוק לצהוב יתקבלו אחרי הפגרה בעוד שלושה שבועות. ניצחון צהוב מיוחל יבשר שמה שהיה שלשום בבלומפילד לא היה חזרת עידן היריבות, אלא לא יותר מצירוף מקרים של משחקים שמשוחקים במקביל ויותר מדי טלפונים חכמים ביציע.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ