בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג האדום

זיכרון מהפועל תל אביב

פעם, קבוצות מסוגה של הפועל רעננה לא היו יוצאות מבלומפילד עם נקודות. פעם, היו לנו שחקני התקפה. פעם, היה כיף לראות כדורגל

5תגובות

1. העניין עם קבוצות כמו הפועל רעננה שמגיעות לבלומפילד הוא שהן משחקות בדיוק כפי שהיית מצפה מקבוצות כמו הפועל רעננה לשחק בבלומפילד. למרות מיקומה הגבוה בטבלה, הפלוגה של מנחם קורצקי לא חיה באשליה שגן העדן הזה יימשך זמן רב. המטרה: לשרוד בליגת העל; האמצעים: כולם כשרים; השורה התחתונה: המשימה הוכתרה בהצלחה, כל הבלדוטים והכהנים שבו לבסיסם בשלום.

קבוצה נוספת שיחקה על הדשא בבלומפילד, בשעת אחר צהריים שטופת שמש ואוהדים (ועל כך בהמשך): זו הביתית, שהגיעה למפגש עם רוח גבית בדמות שני ניצחונות מרשימים בבית ובחוץ. כל מה שנותר זה לערבב את כל המרכיבים: רצף ניצחונות + שחקנים שצוברים ביטחון + 12 אלף אוהדים שמעודדים בטירוף = ניצחון צנוע ככל שיהיה על קורצקי ושות'. אבל זה לא קרה, ואנחנו צריכים להפנות את הביקורת אך ורק לעצמנו.

התלונות על גל ניר ועל בזבוזי הזמן ועל הבונקר, בתוספת האמירה השחצנית של רן בן שמעון ("זה היה כמו משחק של בוגרים נגד נוער"), מחביאות אמת פשוטה: שכחנו שאנחנו קבוצה גדולה; קבוצה שאמורה לנצח קבוצות קטנות בבלומפילד, גם אם זה לא קל.

ניר קידר

במקום להיצמד להפועל באר שבע ולקבוצה השנייה מהעיר שהוציאו תיקו, הוחלט משום מה שמערך התקפי זה פריבילגיה, משהו כמעט מיותר. אחרת אי אפשר להסביר את ההחלטה לפתוח עם כל כך הרבה שחקנים בקישור, ולהותיר את ההתקפה ואת האגפים כה מיותמים. שם, באגף ימין שלנו, ניצב לו טוראי אוראל דגני מול חצי רעננה, ואף אחד לא הציל אותו. אף אחד אפילו לא ניסה. רק במחצית השנייה הבין הרב"ש שאפשר להסתדר בלי בריאן גרזצ'יץ' (אני בכלל שכחתי שהוא על המגרש עד שיצא), ולהכניס שחקני התקפה בדמות שון מלכה וישראל זגורי. חבל שזה היה מאוחר מדי ומאולץ מדי.

אבל היי, לפחות רעננה לא כבשה בהזדמנות הכי טובה שנרשמה במשחק. לפחות זה.

2. הרדיו במכונית מכוון לרשת ב'. אות הפתיחה של שירים ושערים ברקע. דני דבורין מפנה את השידור לזוהיר בהלול במגרש בקרית אליעזר. "בעיטה ספקטקולרית, ניסיון פנומנלי". נסיעה בכבישים הפתוחים בשעת צהריים שמשית ביום שבת כלשהו בשנות השמונים. אבא נוהג ואני לצדו לועס סוכריות מנטה מפוצצות בסוכר. זיכרונות מתוקים מתרבות הכדורגל של פעם. תרבות שהתחלפה במשחקים שמתקיימים בשעת ערב, בימי ראשון או שני, תחת אור מלאכותי.

איזה כיף היה בבלומפילד בשבת. למרות התוצאה המאכזבת, היה נהדר לראות תצוגה שכזו. תצוגה שבועטת אותך אחורה בזמן, אבל בקטע טוב. 12 אלף אדומים מילאו כמעט את כל היציעים. אבות ובנים, משפחות שלמות, חיילים בחופשה והמון אוהדות. בשבילם נועד המשחק הזה. בזכותם כדאי להגיע למגרש. בלי שוטרים אלימים. בלי אירועים מיותרים. סתם ככה, כדורגל בשבת, כמו בשנות השמונים.

 הפועל תל אביב, זו מפעם:


הרטרו לוהט בימינו, נכון? אז יאללה, תביאו את זה גם לכדורגל. תלכו עם זה עד הסוף. תשחקו בשעות אחר הצהריים בשבת, תחזירו את השדרנים המיתולוגיים, תורידו את מחירי הגרעינים והטרופית - ואנחנו נגיע. מבטיחים. אה, ורעיון נוסף: תחזירו את החולצות של פעם, כמו אלו שלבש הבן של אלוהים (מ. סיני) - עם "אתא" או "ויזה" או "צור שמיר" על החזה. המון אנשים ירצו להשיג לעצמם אחת כזו. אני יודע בוודאות שאני ארצה.

3. וזה המקום להזכיר שוב שב-14 בדצמבר (אלא אם יוזז) יתקיים הדרבי התל אביבי, לתשומת לבם של שחקני הקבוצה. אולי יהיה רטרו ונחזור לנצח.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#