בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג הירוק

הישמרו לכם מכרישי ההסתדרות

בעיני רוחי אני שוב רואה אותם: עופר טלקר, אלון חלפון ועמיר תורג'מן. הדרבי החיפאי, הרגע הגדול של השנה, הגיע - ואין בכך שום דבר מצחיק

תגובות

1. סוף השבוע שעבר החזיר אותי אחורה בזמן.

ביום שישי, נכחתי בהופעה של להקת הג'ירפות, שחגגה במועדון "בארבי" המלא מפה לפה 15 שנים ליציאת אלבום המופת הראשון שלה, "משוחח עם כסא". על הבמה הופיע ההרכב המקורי, שביצע את השירים בדיוק כמו שהם באלבום, עם הסולן גלעד כהנא שהחזיר עטרה ליושנה ושר את השירים לפי סדר ההופעות של פעם, אם אני זוכר נכון (כולל הסיום המפוצץ של הוציא מהמהפייכה). ההופעה שמה אותי שוב במצב נפשי של ילד בן 15 – הגיל בו הייתי כשיצא האלבום והגיל בו קניתי אותו. זכרתי בעל פה כמעט את כל המלים וגיליתי שגם לאחר המון שנים – הטקסטים המבריקים עדיין עובדים.

ביום שבת, לעומת זאת, מכבי הבקיעה שער ליגה.

מחצית אחת מול אשדוד (45 דקות), שלושה משחקים מול מכבי תל אביב, בני סכנין והפועל ב"ש, יחד עם 22 דקות מול מכבי פ"ת - סך הכל 337 דקות (בלי תוספות זמן כאלו ואחרות, שלבטח יביאו את הספירה ל-350 עגול ויפה כזה) של כדורגל שבהן הירוקים לא הצליחו להבקיע. עזבו ניצחון או כדורגל טוב, מילא. רק תנו שערים. נכון, יגידו המקטרגים – היו שני גולים יפים באירופה. אז מה, אומַר, ואחזור עוד אחורה בזמן לקלישאה הנכונה – הליגה היא הלחם והחמאה. אם שם אתה לא מבקיע, ובכן, אז עם מה נשארת בסנדביץ' הזה?

נכון, כל מה שיישאר זה צהובה.

ואת זה אף אחד לא רוצה, נכון?

שרון בוקוב

2. המחזור הבא - שנכון לכתיבת שורות אלו (שני), חמישה ימים לפני תחילתו, טרם פורסמו שעות המשחקים - טומן בחובו את המשחק החשוב ביותר של העונה בלוח השנה שלי: הדרבי החיפאי.

רבים שואלים אותי מדוע הדרבי של חיפה כה חשוב לי, מדוע איני מקדיש את תשומת הלב השנאתית שלי למטרה שהם טוענים ראויה יותר – כמו הפועל תל אביב או אותה גבינה צהובה שהוזכרה מקודם. מכיוון שאני אדם שורשי, וככזה כשאני בא לדרג את הרגעים הטראומטיים שלי בכדורגל, שלושה אוטומטית עולים לי לראש: רוזנבורג, 15.05.10, והאליפות של הפועל חיפה.

אם בשניים הראשונים אני נזכר ומבין כי גם הם חלק מההיסטוריה והמורשת של מועדון גדול – הרי שהאליפות של הפועל חיפה היא חלק מההיסטוריה והמורשת של מועדון קטן. אוי, כמה תיעבתי את החבורה בפסים האדומים-לבנים, ששמותיהם עדיין מעבירים בי צמרמורת. וגם בדרבי הזה, לא אכחיש, אפחד. הנה, שמחה מוזרה אחזה בי כשיוסי דורה הורחק ביום שבת, מפני שהוא מסוג השחקנים שבאים באטרף לדרבי.

או יובל אבידור, שבכל דרבי יכול להפוך כבמטה קסם לעמיר תורג'מן מודרני ולחורר את הרשת הרעועה גם ככה שלנו (שאמנם לא ראתה כדור כבר שלושה משחקים, אבל בואו לא נתבלבל עם עובדות). או קאלה דרשלר, שצריך לסמוך עליו שיעשה את הטעות המטומטמת שלו כמו בדרבים של העונה שעברה. או כל אחד מאין ספור השחקנים הלא מוכרים שלהם. לצערי, כשאני באיצטדיון בדרבי ומשקיף עליהם, אני עדיין רואה את עופר טלקר, אלון חלפון ודימיטרי אוליאנוב בעיני רוחי, ואף אחד מהם לא נראה משהו.

שרון בוקוב

בקיצור, הדרבי זה המשחק הכי חשוב בלוח השנה הכדורגלני שלי, זה המשחק שאני הכי מצפה לו - ובהפרש גדול מכל משחק אחר. ובניגוד לכל משחק אחר, בדרבי אסור להפסיד. בדרך כלל אני כותב פה דברים בהומור, אבל אין שום דבר מצחיק בדרבי, ועוד פחות מכך לפני דרבי. צריך לקחת את המשחק הזה בכוח – אין פה מקום לבלבולי מוח ואין פה מקום לחלשים.

אם נחזור רגע לתחילת הטקסט, אקח אתכם לג'ירפות ו"למשוחח עם כסא", בו נכתבו המילים הגאוניות הבאות:

"אני לא רואה סיבה לשמוח
אני לא רואה סיבה לשטות
זה בא לי בקלות
להיות כבד כמו כריש בהסתדרות"

זזה בדאווין, כך קוראים לשיר, ויש כאלה שיגידו שהוא מדבר על פעולת העינוג העצמי של האדם, אבל ברור מאליו אחרי שקוראים את המלים הללו, כי מדובר בקוד שמבקש שדורש להתייחס בכובד הראש הראוי להפועל, אותם כרישים מההסתדרות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#