בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג הבית"רי

אני שוב מתאהב

אני לא רוצה לדבר על רציונל, אלא על רגש. על הרגש שגרם לי לצעוק כמו פעם, להתלהב כמו פעם, לראות את בית"ר שלי בעיניים פעורות

13תגובות

"אני שוב מתאהב
משחק עם הלב
בלילות בלי שינה
שוב לצאת לגינה
אני שוב מתאהב
ונשבע כבר שלא
וקורא לה לבוא..."
(יונה וולך)

1. נכון. כבר כתבתי אלף מלים ועוד אחת על ההתנהלות הכושלת של המועדון. נכון. כבר כתבתי אלפיים מלים על הקהל, ועל חלקיו המבחילים והדוחים. אני לא חוזר בי מאף פסיק. הקומץ, גם אם משדר רוגע כלפי חוץ, הפגין השתלטות אלימה על המועדון שאהבתי. הם עברו כמעט על כלל בלתי כתוב של קהל, לרבות שריפת המועדון ממש. כל זה שריר וקיים. ולא השתנה.

ובכל זאת, זה חזק ממני. לא על רציונל אני רוצה לדבר, אלא על רגש. אותו הרגש שגרם לי לצעוק כמו פעם, להתלהב כמו פעם, לראות את המשחק מול הפועל ת"א בעיניים פעורות כמו פעם. לרעוד בדקה ה-90 כמו פעם, להתחנן לשופט שישרוק כמו פעם. על קבוצה, כמו על מולדת – כמלותיו הנרגשות של מאיר אריאל זצ"ל – מוותרים רק בלב. והלב נשאר איתה. גם אם פיזית לא הייתי בטדי המרהיב, מטעמיי האישיים.

נשארתי אוהד בית"ר. זה חלק ממני. חלק מהגוף, חלק מהלב. וכל דקה ההתאהבות המחודשת רק התגברה. גם ב-0-0, גם כשהפועל לחצה והיתה קרובה מאוד להבקיע. משהו באנרגיות, בלחימה של השחקנים, באהבה הגדולה משך אותי אליה שוב. כן, נכבשתי. גם אני. אחרי כל המלים וכל הדיבורים, בסיום המשחק פשוט לא יכולתי לעמוד בזה. נתתי צעקה אדירה לשמיים. חיבקתי את אבי, אוהד מכבי ת"א ששלח אלינו את ניסו קפילוטו כמחווה של רצון טוב, והרגשתי שוב כמו פעם. כשהכל היה אחרת, כשאהבתי אותה בלב שלם. התאהבתי בה שוב. הנפתי את הדגל הלבן. נכנעתי. מודה.

2. זה לא היה משחק טוב. למעשה, זו שוב היתה תצוגה בינונית של הקבוצה הבינונית שאלי כהן, עם כל ההתחשבות בנסיבות הבעייתיות, בנה השנה. אלמלא יום מעולה של אריאל הרוש וחוסר ריכוז משווע של חלוצי הפועל – ובראשם הטאלנט איתי שכטר – כנראה שכבר היינו חוטפים 3-0 במחצית ודבר מהמלים הנרגשות הללו לא היה נכתב. אלא שבמחצית השנייה קרה משהו. כנראה שכאשר הכדורגל הפסיק לדבר והאנרגיות התחילו לתת את אותותיהן, טדי ניצח. אל תטעו: הניצחון הזה הוא של טדי, שקם כעוף החול, והכניע את האדומים, שרק לפני שלוש שנים וחצי חיללו אותו באותו ערב מר ונמהר.

ולצדו של הרוש, זה היה גם יומו הגדול של דוד רביבו. אולי אלי כהן לא אוהב אותו, אולי הוא מייצר בעיות, אולי האגו שלו גדול על חדר ההלבשה בבית וגן, אבל ב-11 הדקות שבהן שיחק, הוא הצליח ליצור את הפעולה האחת שכל מאמן חולם עליה. פעולה שמנצחת משחק. רביבו, בזכות, קנה מחדש את האמון של מאמנו, ויש לקוות שיקבל יותר הזדמנויות בפעמים הבאות. הרי לכם שחקן שניצל צ'אנס בשתי ידיים.

ניר קידר
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

ועוד מלה אחת על הרוש: השוער הותקף בתחילת הקיץ הזה. לא מעט שחקנים היו בוחרים לקום וללכת, אבל הוא נשאר. נשאר כי הוא, בניגוד לאנשים שתקפו אותו, באמת אוהב את המועדון הזה. כמה אירוני שאת המשחק הכי גדול של השנה, את המשחק הכי נצפה והכי מדובר, הוא הביא לבית"ר. לכל אלה שתהו "מתי הרוש הביא נקודות" - הנה לכם. זה המקרה. הרוש ניצח את הפועל ת"א לבד, מסיבה פשוטה: שימו שוער אחר במקומו, וקיבלתם הפסד ביתי, אולי אפילו תבוסה. ואם יש בלבי שמחה אמיתית בערב הזה, מעבר לעצם הניצחון, היא השמחה בשמחתו. הדמות הבית"רית האחרונה שאפשר להתגאות בה, שמזכירה את בית"ר שאבדה.

3. אז מה יהיה הסוף, בית"ר? אני באמת לא יודע. שמחת הניצחון התערבבה מיד בתביעה (הצודקת) של איציק קורנפיין, ובאלימות ששוב מאיימת להרים את ראשה המכוער. עוד יהיה זמן לדבר, ורבות כבר נאמר, על המועדון שחייב לשנות כיוון כדי לשרוד לטווח הארוך. אבל אתמול בערב? לא יכולתי שלא לשמוח. בית"ר שלי ניצחה.

כן, עדיין שלי. למרות הכל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#