בלוג הפוטבול

מגה-טרון חזר הביתה

קלווין ג'ונסון מדטרויט הוכיח מול דאלאס שהוא לא אחד התופסים הטובים בליגה, אלא על-אנושי, רמה משל עצמו - כפי שהכינוי מחייב

ניר צדוק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר צדוק

1. "אני יכול לעשות כל מה שקלווין ג'ונסון יכול לעשות", אמר בשבוע שעבר דז בראיינט, הווייד-רסיבר של דאלאס, לקראת המשחק מול דטרויט, קבוצתו של מי שמוכר גם כמגה-טרון - 195 סנטימטרים ו-108 ק"ג שמסוגלים לרוץ 40 יארד ב-4.35 שניות ולקטוף כדורים מן האוויר, משל היו פירות רעננים על העץ. "אתה יודע למה קוראים לו מגה-טרון?", התנדב להסביר מייקל סקנדריק, הקורנר-בק של הקאובויס, "זה משום שהוא נראה כמו מכונה מזורגגת. הוא אפילו לא נראה אנושי". "תישאר מציאותי, אין מצב", המליץ לבראיינט נייט בורלסון, חברו של ג'ונסון לחוליית התופסים של דטרויט. "כאשר אתה זורק אליו כדור למרחק של עשרים יארד, אתה מרגיש כאילו אתה מוסר לגוליבר בארץ ליליפוט", תיאר ג'ו קיטנה, קוורטרבק העבר והאיש היחיד שמסר גם לג'ונסון וגם לבראיינט.

לא חלף זמן רב ובראיינט טען כי דבריו לא הובנו כהלכה. "ג'רי רייס היה הטוב מכולם משום שהוא גבר על יריביו בעזרת הראש. בראיינט מנסה לעשות זאת בעזרת הפה", כתב ג'ייסון וויטלוק ב-ESPN. הביקורות, שלא לומר הגיחוך, שליוו את דבריו לא השתמעו לשתי פנים. "הוא התכוון שגם הוא, כמו ג'ונסון, מסוגל לתפוס כדור", העיר בציניות מייקל רוטשטיין, אף הוא מ-ESPN. בראיינט נחשב לאחד התופסים הטובים בליגה, אך ג'ונסון, ששבר בעונה שעברה את שיא היארדים העונתי של רייס, נמצא בליגה משל עצמו. מול דאלאס העניק 329 הוכחות לכך.

קלווין ג'ונסון. מכונה מזורגגתצילום: USA Today Sports

בניגוד לטוני רומו, לו יש אופציות מגוונות באופן יחסי, ג'ונסון הוא, בגדול, כל מה שיש לקוורטרבק מת'יו סטאפורד. בהתאמה מושלמת, אתגרו הקאובויס את סטאפורד לזרוק אליו את הכדור, כפרצה הקוראת לגנב, מכסים אותו לא פעם בשחקן אחד בלבד. שמיכה קצרה מדי. השחקן האחד הזה הוא ברנדון קאר. כל סיפור טוב זקוק לאנטי-גיבור.

קאר, יליד פלינט, מישיגן - עירו של הבמאי מייקל מור שהונצחה בסרטו "רוג'ר ואני", וספגה מכה אנושה עם סגירת מספר מפעלי מכוניות שפעלו בשטחה - הסתדר בחיים בזכות כישרונו. הוא עזר לו להגיע למשכורת של 10 מיליון דולר לעונה, אבל לא למנוע מג'ונסון להתקרב שבעה יארדים בלבד לשיא כל הזמנים למשחק בודד. השיא, משנת 1989, נקבע במשחק שנכנס להארכה. במלים אחרות - איש במקצוע של קאר לא חווה 60 דקות קשות יותר בהיסטוריה של ה-NFL. "לא היתה לי תשובה", אמר בסיום, "ניסיתי להתמודד אתו כפי שהצהרתי לפני המשחק, כעת כל שנותר לי הוא ללקק את הפצעים".

החזרה לכור מחצבתו, מרחק קצת יותר ממאה ק"מ, היתה לג'ונסון אירוע לו חיכה כל השנה, אירוע שמתכתב עם האתוס האמריקאי על "השיבה הביתה" - חזרת בן המקום המצליח לנקודת ההתחלה. "דיברתי עם אמא שלי, עם אחי ועם האחיינית", סיפר, "זה היה מיוחד מאוד עבורם לבוא ולראות אותי". עבורם הוא תמיד יהיה מספר 1, עבור כולם הוא ג'ונסון.

מעניין כיצד ערב כמו זה גורם לאוקלנד להרגיש. דטרויט בחרה בו במקום השני בדראפט 2007. אוקלנד, בעלת זכות הבחירה הראשונה, העדיפה את ג'מרקוס ראסל. בשלוש העונות וחצי שחלפו מאז ירד ראסל מהמגרש לבלי שוב, בעוד צבר ג'ונסון 5,586 יארדים ו-40 טאצ'דאונים. הזרועות עוד נטויות.

ברנדון מריוות'ר מזנק על ג'ונסון מיודענו. מתפרנס מברוטאליותצילום: רויטרס

2. בסופו של כל שינוי בחוקה שמטרתו להגן על שחקני ההתקפה, נמצא הטיפוס הרע, אחד מסוגו של ברנדון מריוות'ר, שפרנסתו בברוטאליות. כשכיר חרב המתקשה להסתגל לעתות שלום, הסייפטי של וושינגטון הוא זן נכחד ומרושע למדי של שחקנים שמתקשים, או פשוט לא מעוניינים, להסתגל לעולם החדש והמודע שבראה הליגה, בו הושם דגש מיוחד על אמצעי הגנה, בעיקר בכל הקשור לראש ופלג הגוף העליון.

בשבוע שעבר השעתה הליגה את מריוות'ר ממשחק אחד בעקבות כניסות חזיתיות, קסדה בקסדה, באלשון ג'פרי וברנדון מרשל במהלך הניצחון על שיקגו במחזור הקודם. מריוות'ר הוא עבריין מועד. הפורענות שלו עולה לו לא מעט כסף. כקודמים לו בשדות אחרים של האמנות, גם הוא מוכן להקריב לא מעט למען מומחיותו; הפגיעות במרשל וג'פרי הביאו עליו קנס על סך 75,000 דולר, סכום זהה לזה שנלקח ממנו ב-2010, בעקבות שתי פגיעות בטוד היפ מבולטימור. עונה לאחר מכן נקנס ב-45 אלף נוספים. מוקדם יותר העונה גרמה פגיעה דומה שלו לזעזוע מוח אצל אדי לייסי, הרץ האחורי של גרין ביי, שעלתה לו ב-42 אלף דולר. ב"מועדון הקרב" שהוא המשחק עבורו, משלם גם מריוות'ר עצמו את המחיר, כשנותר לא פעם הלום על הדשא לאחר שניגח אחד מיריביו. "אנשים כמוהו פשוט לא מבינים", אמר מרשל, "אין להם מה לעשות אחרי שהקריירה שלהם תסתיים כי הם משוכנעים שפוטבול הוא הדבר היחידי שחשוב. צריך לשקול לסלק אותם מהמשחק".

המהירות הגבוהה שבה מתרחשות רוב הפגיעות בהן מעורבים השחקנים בתפקיד, הופכות אותן למסוכנות במיוחד. רסיברים ושחקני הקו האחורי שייכים לאותה משפחה, בעלי מבנה גוף ותכונות פיזיות דומות. הגורל הוא שהעמיד אחד מהם בעמדת הצייד ואת השני כטרף. מרשל יכול היה, בהסתברות אחרת, להיות בנעליו של מריוות'ר, ולהפך. דבריו של מרשל חיממו גזרה רותחת ממילא. מריוות'ר פנה אליו וביקש הסברים. "אמרתי לו שאני לא מבין למה הוא מסתכן בפגיעה, פיזית וכלכלית, ובנוסף שאנחנו צריכים ללמוד לקבל את המשחק כמו שהוא". מריוות'ר, חמום מוח, לא נשאר חייב. "הוא חושב שצריך לסלק אותי מהליגה? אני חושב שצריך להרחיק גם את אלו שמכים את החברה שלהם", השיב בראיון ל"וושינגטון טיימס", בהתייחסו לתביעה שהוגשה נגד מרשל ובסופה נוקה שמו.

וון מילר עם הצוואר של גריפין. תמונת ניצחוןצילום: USA Today Sports

לקראת חזרתו למגרשים, שיחרר מריוות'ר אזהרה לעברם של שחקני ההתקפה שיקלעו בדרכו: "אני מתכוון ללכת ישירות על הברכיים שלהם", אמר, "אתה צריך לפגוע להם בצולבת ולגמור להם את הקריירה. אם להיות כנים, אתה פשוט חייב לכוון נמוך, זה מה שהליגה אומרת לך". "כבר עדיף שיכוון לשם מאשר גבוה", אמר מאמנו, מייק שנהאן.

מה שמפחיד באמת בדבריו של מריוות'ר הוא הכנות שבהם. הוא לא צוחק, זו אינה התחכמות, זו אינה לשון המעטה. מריוות'ר הוא אדם שהחברה - במקרה הזה ה-NFL - אכזבה אותו. יום אחד, חוקיה פסחו עליו. לרוב אין לצפות מה אחד שכזה מסוגל לעשות, עד שהוא פשוט אומר זאת בעצמו. בקרב ההתשה הזה, שמנהלת הליגה עם שחקנים שנדרשים כעת ללמוד להבדיל בין "אגרסיביות" ל"ברוטאליות", ברור מיהם המפסידים האמיתיים.

3. על אזרחי, נראה וון מילר הממושקף כענק עדין. לא כך בבגדי עבודה. ביום ראשון היה זה משחקו השני בלבד בעונה אותה החל עם עונש השעיה לשישה משחקים. שיאו של אחר הצהריים מבחינתו - לפיתת צווארו של רוברט גריפין במה שראויה להיות תמונת היח"צ לניצחון המרשים של דנוור על וושינגטון. מרשים היא המלה, משום שהברונקוס ידעו כאלו אסתטיים בהרבה. מול הרדסקינס היה זה ניצחון של קבוצה שנדרשה להוכיח, אולי לראשונה העונה, שהיא מתקיימת משני צדי הכדור, הגנתית כמו התקפית.

פייטון מאנינג הוא מוסר שאין שני לו, אך באופן אירוני, כטוב שאינו מתקיים ללא רע, הגנת המסירה של הברונקוס התייצבה למשחק מול הרדסקינס כחלשה ביותר בליגה. "לעתים, כשאתה מעמיד הרבה נקודות על הלוח, אנשים לוקחים את הניצחון כמובן מאליו", ניסה מאנינג להסביר את העובדה שהיחידה המקבילה מתקשה לעמוד ברף שקובעים הוא וחבריו. כשדווקא ההתקפה היתה זו שהחלה לגמגם - שני איבודים בפתיחת הרבע השלישי שהובילו לפיגור 21-7 - נכנסה ההגנה לפעולה ובבליץ חסר פשרות, דרייב אחר דרייב, החזירו לדנוור את המומנטום. משם קצרה הדרך ל-38 נקודות רצופות ולניצחון.

הפאס-ראשרים של דנוור צדו את גריפין, מפילים אותו לאיבוד יארדים, או מכריחים אותו למסור את הכדור ישירות לידיהם. דרך המילוט היחידה שניתנה לו היתה פציעה בברך שמאל, שחייבה את כניסתו של המחליף, קירק קאזינס - גרסת הפוטבול לפיקוד העורף, מי שהגדרת תפקידו היא עבודה באזורי אסון. כשגם זה איבד את הכדור נדמתה התקפת הרדסקינס לשחקן שחמט שמעיף את החלקים מהלוח ברגע שמבין כי זה נגמר, הוא הפסיד. פשוט לא היה להם כוח להמשיך עוד עם ההצגה הזאת, דאונים ויארדים שצריך לצלוח, כשכל סנאפ הוא הזמנה לגרדום. קחו את הכדור, הם אמרו למילר וטרנס נייטון, ראחים מור וכריס האריס - ותנו לנו ללכת מפה.

טוני גונזלז מסתער. לא חזר לריקוד אחרון בקנזס סיטיצילום: אי–פי

4. האם היה על אטלנטה להעביר את טוני גונזלז לקבוצה אחרת? הוא כלל לא אמור היה להיות כאן לאחר שכבר הודיעה על פרישה עם סיום העונה שעברה. "התייעצות עם משפחתי", היתה ההסבר לכך שיום אחד בחודש מארס האחרון, חתם על חוזה שהאריך את הקריירה שלו בשנה נוספת. במלים אחרות - הוא העריך שהפלקונס יתחרו על מקום בסופרבול, ממנו היו רחוקים בעונה שעברה משחק אחד בלבד.

ארבעת האיבודים של מאט ריאן בהפסד לאריזונה והירידה למאזן 5-2 העלו לדיון את השאלה האם על הפלקונס לאפשר לטייט אנד לעבור לקבוצה אחרת במטרה לנסות ולקחת חלק בסופרבול הראשון בחייו. "אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו". "אני לא מבקש ללכת", אמר גונזלז, "אך אני מבין את ההתעסקות בשאלה. אלו תשעת השבועות האחרונים בקריירה שלי, וכרגע דברים נראים... ובכן, אי אפשר לדעת. אני יותר מדי אוהב את החברים לקבוצה כדי לבקש לעבור לקבוצה אחרת, זה יהיה חייב לבוא מהכיוון שלהם".

אמש תם מועד ההעברות. גונזלז נשאר באטלנטה. יכול היה להיות נחמד לראות אותו חוזר לריקוד אחרון בקנזס סיטי, המקום בו החל את הקריירה ואותו התעקש לעזוב ב-2009, לאחר 12 עונות ללא אף ניצחון פלייאוף וכשהרגיש ששעון החול שלו אוזל. נחמד, אבל מחקרים מדעיים מוכיחים כי מאזן 0-8 מפחית את הצורך בסיפוק קלוז'רים לסיפור של אחרים.  

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ