בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלוג הפוטבול

למה לא סיימתם בתיקו?

פייטון מאנינג, שידע להתעלות גם במשחקו הגרוע ביותר העונה, וטום בריידי, במחצית הגדולה בחייו, היו ראויים לסוף אחר

9תגובות

אחרי ארבעה רבעים בני 15 דקות ו-13:04 דקות הארכה, הוכרה ההתמודדות כאחת הגדולות שידעה הליגה בשנים האחרונות, אם לא למעלה מכך. זה החל אחרת לגמרי.

קרקס נודד שעבר בפורדייס, ארקנסו, בשנות העשרים של המאה הקודמת, הציע לנער בן 13 בשם פול בראיינט את האפשרות להיכנס לזירה יחד עם דוב ולנסות להישאר בחיים במשך דקה. הוא נכנס, יצא בחתיכה אחת, והרוויח שני דברים: דולר אחד, וכינוי, "Bear", שליווה אותו הרבה אחרי מותו. ועדיין, זו היתה טעות. הוא היה נהפך למאמן הגדול של מכללת אלבמה גם ללא האנקדוטה הזו, שכמעט עלתה לו בחייו. הוא לא הרבה לטעות. "תיקו", אמר פעם, "הוא כמו לנשק את אחותך". בגדול, צדק גם כאן; פוטבול ראוי להכרעה. המאמץ המושקע במהלכו גדול מדי בשביל להחזיר בסיום שני צוותי אימון, עשרות שחקנים ואלפי אוהדים ישירות לנקודת ההתחלה, כאילו דבר לא קרה.

שבע שעות לאחר שגרין ביי ומינסוטה סיימו הארכה בתיקו נדיר, צעדו ניו אינגלנד ודנוור לעבר סיום דומה, כביכול אמביוולנטי. ריאן אלן, המרחיק של ניו אינגלנד, בעט את הכדור, ווס וולקר המתין לו. הוא עדיין מחכה שהאליפסה תנחת בין ידיו. טוני קרטר, חברו לקבוצה, עמד במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, הכדור פגע בו - יותר נכון, הוא פגע בכדור, והפך אותו ל'חי'. "ניסיתי לברוח, אך הוא בא ישירות אליי", אמר בסיום, כאילו יש לו, לכדור, רצונות משלו, והוא שבחר בקרטר לגיבור הטראגי. "אלוהי הפוטבול עייפו מלראות אותנו", כמלותיו של אקיב טאליב מהפטריוטס. ניו אינגלנד השתלטה, סבסטיאן גוסטקווסקי בעט אל בין הקורות וקבע: ניו אינגלנד 34, דנוור 31. בריאנט, מסתבר, טעה - לא כל תיקו הוא סתמי מייסודו. לפעמים זו ההכרעה, יותר נכון האופן בו הושגה, שמותירה אותך עם תחושת פספוס. "שנאתי את האופן שבו הסתיים המשחק", אמר מאנינג. כל אוהב של המשחק יסכים איתו. יש משחקים הראויים לתיקו, כספר עם סוף פתוח.

USA Today Sports

אחרי הכל, טום בריידי ופייטון מאנינג הם סוף פתוח. כותרת המשנה להתמודדות, "בריידי נגד מאנינג", האפילה על זו הראשית, "הפטריוטס נגד הברונקוס". נעשה שימוש בספרות רומיות לציון מפגשם ה-14, בפומפוזיות השמורה בדרך כלל רק למספור הסופרבול. 53 שחקנים מכל קבוצה צומצמו לכדי אדם אחד. שתיים מהקבוצות הטובות העונה אינן ניצחות, על זמניות, כמו שני הקוורטרבקים הטובים ביותר בשנות האלפיים.

בהתאם כך, ליוו ב-NBC את המשחק במגוון אמריקאי וטיפוסי של סטטיסטיקות השוואתיות על הקריירה של השניים, מלוות בהעמדה וגרפיקה מושקעות - כמה שחקני פרו-בול שיחקו עם כל אחד, וכמה מתוכם מחוליית ההתקפה; כמה עונות נהנה כל אחד עם רץ אחורי שצבר למעלה מ-1,000 יארדים, וכמה עם תופסים שגמעו מרחק דומה; כמה דרייבים מנצחים ברבע האחרון או בהארכה הינדס כל אחד מהם. כמתחייב, הוביל בריידי בקטגוריה אחת, ומאנינג באחרת. העיסוק הכפייתי בקרבי הקריירה של השניים נובע מהצורך הבלתי נשלט, והמגוחך, להעניק תשובה לשאלה שמרחפת מעל ראשם מאז תחילת העשור הקודם - מי הוא הטוב מביניהם, ובאופן ישיר - הגדול מכולם. שניים טובים, וזהו, פשוט לא מספיקים. תיקו, אחרי הכל, הוא כמו לנשק את אחותך.

הצמא לפירוטכניקה נפתר בתחילה דווקא באנטי-קליימקס, עם שלושה פאמבלים של הפטריוטס בתוך פחות משמונה דקות. בדרך נס לא הסתיימו באיבוד שלוש השמטות נוספות, במהלך דרייב אחד, ברבע השני. במקום להכניע אחד את השני בדרייבים ארוכים ומוקפדים, או במסירה אחת לעומק המגרש שתחגוג את כישרונם, עלו הברונקוס ליתרון באופן כמעט "יומיומי"; נסמכים על גיבורים מפתיעים כמו דני טרבייתן, סטיבן רידלי ולגארט בלאנט - הראשון משתלט על כדור תועה, השניים האחרונים אלו שגרמו לו לתעות. מאנינג מול בריידי? יותר כמו ג'קסונוויל מול טמפה ביי. מאנינג השלים שתי מסירות לשמונה יארד בלבד, בריידי הוסיף שלוש משלו ל-21, ובום - הברונקוס ביתרון 0-17. כך חשב מאנינג לנצח את יריבו הגדול ביותר?

USA Today Sports

מספר גורמים עקרו מפתיחת המשחק בין שני הקוורטרבקים הגדולים של הדור האחרון את האלמנט המרכזי שבו - שני הקוורטרבקים הגדולים של הדור האחרון.

הגורם מעשי: איבודי הכדור של ניו אינגלנד, ותחושת הקטסטרופה שמעבר לפינה שליוותה כל מהלך של הפטריוטס בחצי הראשון, הכניסו את הברונקוס למצב מחשבתי שאנן ושונה מהרגיל: קבוצת ההתקפה הטובה בליגה, זו שמורגלת ליצור וליזום, הסיקה כי כל שיידרש ממנה על מנת לנצח הוא להימנע מטעויות. במלים אחרות - לשים את הכדור בידיים של נושון מורנו 37 פעמים, יותר מניסיונות המסירה של מאנינג. משחק של מקצוענים הזכיר משחק קולג'ים. טים טיבו היה מתאים יותר לסיטואציה.

הגורם אובייקטיבי: מינוס חמש מעלות ורוחות במהירות של קרוב ל-40 קמ"ש יצרו יחד אפקט של 14.5 מעלות מתחת לאפס, והפכו את ההתמודדות לשוות ערך לצפייה בשני המבורגרים מתקשים במקפיא. אפילו שעון המהלך, ובהמשך שעון המשחק, יצאו מכלל שימוש עקב התנאים הקשים. שחקנים הפכו דמויות קומיקס, בלון אדים מרחף מעל לראשם בכל פעם שפתחו את הפה.

הגורם סובייקטיבי: הקרסול החבוש של מאנינג, היעדרו של הטייט-אנד ג'וליוס תומאס, הפציעה שהכבידה על ווס וולקר, ההגנה החסרה של ניו אינגלנד שכמו קראה לדנוור לרוץ ולא למסור.

USA Today Sports

"מרתק לחזות באגדות לקראת סוף הקריירה שלהם", כתב סת' וויקרשהאם בכתבה אודות מאנינג במגזין ESPN, "יש אצילות וגבורה במאבק שלהם לשמר את כל התרגילים, החוכמה והרצון כדי לברוא מחדש את הקסם של צעירותם". הוא מציין התעלות מאוחרת של מייקל ג'ורדן, כבר בוושינגטון, ונוספת של מריו לאמיו על הקרח. הוא מבדיל ביניהם - מי שהצליחו להבריק, פה ושם, גם בערב ימיהם הספורטיביים - לבין מאנינג, ש"משחק העונה את הפוטבול הטוב בקריירה שלו, בין הטובים בכל הזמנים". המספרים של מאנינג, בעונתו ה-16, עדיין מפוארים. לא כך אלו של בריידי; הוא כבר לא נהנה מגלריית תופסים מרשימה כבעבר, וכשכבר מוצא את השחקן הפנוי לזרוק לעברו את הכדור - הוא פחות מדויק מאי פעם.

"שלושה איבודים מול מאנינג זה כמו לתת ליוסיין בולט יתרון של 25 מטר", הגדירו זאת ב-ESPN. זה החמיר כשדנוור הגדילה את יתרונה ל-0-24 עד למחצית. חלק מהאוהדים עזבו את פוקסבורו, מבכרים שעות שינה נוספות לפני יום עבודה ולימודים על פני קיפאון. 52 פעמים לאורך הקריירה הוליך מאנינג ב-22 נקודות ויותר. מאזנו באותם משחקים: 0-52. בכל שנותיה לא מחקה ניו אינגלנד פיגור שכזה. הפעם האחרונה שבה דנוור איבדה יתרון דומה היתה ב-1988, כשפייטון עוד היה נער מתבגר בלואיזיאנה, מוכר יותר בתור "הבן של ארצ'י". אם לא די בכך, נדרש בריידי להוביל את הפטריוטס ברבע השלישי נגד כיוון הרוח, אלמנט כה משמעותי עד שבהטלת המטבע שקדמה להארכה, בחר ביל בליצ'ק בטריטוריה ולא בכדור, כמקובל. המאמן של הפטריוטס חשב שהרוח חזקה אפילו ממאנינג.

"אם מישהו מכה אותך בפנים, אתה בורח, או מסתובב ומשיב מלחמה?", שאל רוב נינקוביץ', הליינבקר של הפטריוטס, לאחר המשחק. נגד הטבע, נגד המומנטום, בעיקר נגד - מסר בריידי ל-158 יארדים ושני טאצ'דאונים ברבע שלישי לפנתיאון בו השיגו הפטריוטס 21 נקודות. הגיע הזמן, בשביל זה התכנסנו, לא? באותם רגעים - כשמצא פעם אחר פעם את ג'וליאן אדלמן, רוב גרונקווסקי או קנברל תומפקינס - נדמתה התחלת המשחק המבולבלת של ניו אינגלנד כמו השתהות מודעת שנועדה להעצים את הרגע. "בואו נעשה משהו שאיש מעולם לא עשה", כמו אמר בריידי לחבריו, וכדי לעשות את זה, את מה שלא עשו בניו אינגלנד במשך 53 השנים שקדמו ללילה הזה, נדרשו לו 16 דקות ו-14 שניות בלבד, אז איתר את אדלמן באנדזון בתחילת הרבע הרביעי, והעלה את ניו אינגלנד ליתרון ראשון, 24-28. שער שדה של גוסטקווסקי מספר דקות מאוחר יותר העלה ל-24-31. אז הגיע תורו של מאנינג - שבמשך משחק שלם כמו סורס על ידי המחדלים של הפטריוטס, ממוזער מגאון לטכנוקרט - לומר את דברו.

"Anything you can do I can do better" הוא שיר ממחזמר בברודווי שכבר נעשה בו שימוש לקידום מפגש בין שני הקוורטרבקים. פסקול הולם ומטעה במידה שווה; היות ולעולם לא ימצאו על המגרש בו זמנית, מתפתח בין השניים מעין דיאלוג ספורטיבי, במהלכו מדבר אחד על המגרש, ומיד, בתורו, מתאפשר לשני לענות. כך יכולים שניהם להצטיין, בניגוד למאבק בין תופס למגן פינה, בין רץ אחורי לליינבקר, במסגרתו יכול רק אחד לנצח. כלומר, דווקא הם, שענף שלם הופך בהם לבלי סוף במטרה לזהות יתרון יחסי, יכולים לחיות במצב של שוויון. Anything you can do I can do also.

USA TODAY SPORTS

אז מאנינג עלה למגרש, ואמר למורנו, "תודה, עכשיו זה עליי", ובסופו של דרייב עם חמש מסירות ל-56 יארדים - גם כן, נגד כיוון הרוח - מצא את דמאריוס תומאס באנדזון וכפה שוויון. גם במשחקו הגרוע ביותר העונה, ידע לקום על רגליו. המצלמה התעכבה עליו לשניות ספורות לפני שנדדה לבריידי, אינה יודעת שובע. "ועכשיו", אמר לנו הבמאי, "שוב תורו". המהפך שעבר המשחק תוך כדי תנועה הושלם; מאפס קוורטרבקים, לאחד, ולבסוף לשניהם. בשעה טובה, קיבלו כולם את מה שציפו לו. פרט למנצח.

כבר נדאג גם לזה. הנה, הארכה, ותכף בריידי ישים כדור בדיוק כירורגי בידיו של אדלמן לטאצ'דאון המנצח. ראינו את זה קורה פעמים כה רבות. ואם לא בריידי, אז מאנינג ימצא את שוב את תומאס. ראינו זאת לא פחות. משהו גדול, לכאן או לכאן, חייב לקרות. הוא לא קרה. מאנינג השלים 3 מ-6 ניסיונותיו, בריידי 3 מ-7. בלי כוונה, כיבד כל אחד את יריבו, מסרב להשיג טאצ'דאון מכריע בשיטת המוות הפתאומי, כזה שימנע מהאחר את הזכות להגיב. שניהם כמו עצרו לקחת נשימה, מביאים את האקסטזה לנקודת השיא, ועוצרים, רגע לפני הקתרזיס. קרטר, מגן פינה מחליף, לא הבין את הרמז. אין פלא, הוא לא דובר את השפה. זה יכול היה להסתיים אחרת, בתיקו, ולהשאיר מקום לדמיון עד למפגש אפשרי נוסף, בפלייאוף. סוף פתוח.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#