הסתירה הפנימית שיצר אריק איינשטיין בהפועל ת"א

הקבוצה האדומה בגרסתו של הזמר לא היתה רק לוזרית חביבה, אלא גם המועדון הישראלי המצליח ביותר באירופה. ערן לאור עונה לאלון עידן

ערן לאור
ערן לאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ערן לאור
ערן לאור

צודק אלון עידן. אריק איינשטיין, יחד עם עלי מוהר, שינו את הדנ"א של הפועל תל אביב בהינף שתי שורות, ש-20 שנה מפרידות ביניהן. בשנות ה-70 ההפסדים אכלו לאוהדים את הלב; ילדי שנות ה-90, מצדם, ניסו להתחמק מללכת לבית הספר בימי ראשון, כדי שלא יזכירו להם, שוב, שהחולצה האדומה היא לא מציאה.

לא במקרה מדובר בשני עשורים שלא האירו פנים למועדון האדום מבחינה ספורטיבית. אך אולי, כפי שטוען עידן, היה כאן משהו גדול יותר מעוד הפסד בדרבי; אולי איינשטיין ומוהר זיהו - גם אם באופן לא מודע - זרמי קרקע חברתיים שמצאו ביטוי בשירים האלו, איפשרו להפועל להתנער מהממסדיות שדבקה בה, העניקו לה רעננות אלטרנטיבית ואף משכו אליה קבוצות שוליים שפתאום מצאו מקור זהות חדש.

אוהדי הפועל ת"א בערב המחווה שערכו לזמר. טועה מי שמנסה לקבע את הפועל בגרסת אריק איינשטיין כלוזריתצילום: הדר כהן

כמו כל אתוס מכונן, קשה להתווכח עם הרעיון הזה. גם כיוון שהוא לא מוטעה לגמרי, אבל בעיקר משום שבמהלך השנים הוא נצרב באופן מוגזם על ידי התקשורת (הערת אגב: חלקים גדולים ממנה, לפחות באותן שנים, היו בעלי שורשים אדומים מוצהרים. בהחלט אפשר לתהות האם פמפום האתוס הלוזרי לא היה בסך הכל ניסיון למרק את המצפון או לטשטש את המציאות, בבחינת "אל תראו אותנו ככה, אנחנו לא שולטים בכלום, למעשה אנחנו האנדרדוג"). כל כך חזק הדבר, שאפילו שנות ה-80 והאלפיים, שבהן זכתה הפועל תל אביב ברוב תאריה וגם הפכה למועדון הישראלי הכי מצליח באירופה, לא הצליחו להאפיל עליו.

נדמה שאפילו איינשטיין עצמו הבין זאת. בראיון לאביעד פוהורילס ב"מעריב" לפני שלוש שנים, כשנשאל על כך, הודה ש"כן, קצת הגזימו. גם לי היתה יד בזה. אתה יודע, ההעצמה של המסכנות והקטע של לצחוק על עצמך. האוהדים של הפועל דווקא יודעים לצחוק על עצמם. זו תכונה טובה. אבל גם בתקופות היותר טובות זה המשיך. אוהבים לשחק את האנדרדוג". איינשטיין אפילו ניסה, אך לא הצליח, לייצר מהפכת-נגד למיתולוגיה שהוא יצר במו ידיו ופיו. הנה, למשל, אף אחד לא הזכיר השבוע את השיר "סע לאט ב'", מסוף שנות ה-90 (אז החלה הפועל לבנות עצמה מחדש כאימפריה), שבו כתב "ואני חושב, הפועל שוב בליגה/ ואיזה כיף לאוהדים, שעלו מהמרתף":


ולכן, טועה מי שמנסה לקבע את הפועל תל אביב בגרסת אריק איינשטיין כלוזרית פאסיבית וחביבה, ואת הפועל תל אביב הנוכחית או העתידית ככזו שעלולה להפנות את הגב לאותם ערכים במירוץ אחרי תארים והצלחות. משנות ה-70 ועד ימינו, הפועל תמיד היתה גם וגם, לעתים בו זמנית ולפעמים לסירוגין. מצליחה אך לא דורסת; ומפסידה, אבל עם חיוך אירוני בזווית הפה. אז נכון, כמו בכל כמה שנים עומדת היום הפועל בפני צומת דרכים שתקבע את עתידה הספורטיבי. אך לא משנה לאן תפנה, היא תמיד תמשיך להתקיים עם הסתירה הפנימית הזו, שיצר בה אריק איינשטיין. וזה מה שיפה בה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ