ילד אסור, ילד מותר: עולמו המופלא של יאסייל פויג

הכוכב הקובני של הדודג'רס יכול לעשות הכל על המגרש, אך מתקשה לקלוט שלא כך מחוצה לו. ריאן ברון חוזר ופינת היסטוריה חדשה

ניר צדוק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר צדוק

1. מישהו כמו יאסייל פויג אמור להגיע עטוף בסרט, ללא צורך בפתק החלפה. במקום זאת, הוא בא מהמיינורס עם דו"ח על נהיגה במהירות מופרזת. למען ההגינות, יש לומר כי כללי המשחק היו ידועים מהרגע הראשון - פויג, 23, הכוכב הקובני של הלוס אנג'לס דודג'רס, הוא אולי מתנה, אבל זה לא אומר שאין לה מחיר. על המגרש הוא ילד גדול, מחוצה לו, וביחס ישיר - פרחח קטן; הוא הודח מהמשחק הביתי הראשון העונה לאחר שאיחר להגיע למגרש, התייצב לאימוני האביב עם 12 ק"ג עודפים, ולא טרח לעלות לשדה בחלקו השני של האינינג התשיעי באחד ממשחקי ההכנה. הסטרייקאאוט שספג קודם לכן הוציא אותו משלוותו עד שהגיב בדרך היחידה שנראתה לו אפשרית - לשבור את הכלים, ולא משחקים.

ככלות הכל, אם דון מטינגלי, המאמן, היה משחרר שד מהבקבוק, היה מבקש לעצמו אחד כמו פויג - גוש כישרון במשקל 106 ק"ג, בגובה 190 ס"מ ועם זרועות של פופאי לעצב כאוות נפשו. עוד לפני שיספיק לגלות כיצד הופכים את הסלע לפסל, יתחוור לו כי פויג הוא זה שישפיע עליו, ולא להפך. צריך רק ליידע אותו מתי המשחק, לרשום את שמו בסדר החובטים - ראשון, שלישי, חמישי? זה משנה? - ולחכך ידיים בהנאה; הוא חובט כמו DH, מותח חבטות סינגל לדאבל כמו אאוטפילדר, ופוסל שחקן יריב בזריקה מדויקת לבסיס הראשון כמו תופס. כאשר הוא מבצע פעולות לא קונבנציונאליות (כמו לדלג על הקאט-אוף), המנוגדות להרגלים שסיגל לעצמו המשחק במרוצת השנים, יאמרו הטהרנים שכך - ללא כבוד לניואנסים - היה נראה עולם בו חיות היו מסוגלות להניף מחבט. כל היתר יתהו בקול מאיזה כוכב לכת נחת.

"הוא הגיבור שהמשחק זקוק לו, אבל לא בטוח שראוי לו". יאסייל פויגצילום: USA TODAY

אם נדמה שהגיע משום מקום, זה כנראה בגלל שזה נכון. לו היה נערך סקר בעניינו בשאבז רביין - שם הפך בתוך פחות מחודש משחקן בקבוצת החווה בצ'אטנוגה, טנסי, לספורטאי המדובר ביותר בכרך השני בגודלו במדינה - ישבעו רוב אוהדי הדודג'רס שפויג נולד בגיל 21. או אולי בכלל בקע מביצה. הם לא ידעו דבר על עברו, רק את התמצות ההוליוודי שלו - עריק ממדינה דיקטטורית שהגיע לארצות הברית בספינת מבריחים כשבגדיו בשקית זבל, ו-12 חודשים מאוחר יותר הציל 24 שחקנים נוספים מקטסטרופה יקרת ערך. איש בצפון אמריקה לא התבגר מהר ממנו; פויג, אחד שהעיד כי תוכנית הטלוויזיה האהובה עליו היא "צבי הנינג'ה", נדרש לסחוב על גבו קבוצה שבראשה עומד מג'יק ג'ונסון וזכויות השידור למשחקיה נמכרו בשמונה מיליארד דולר. בקובה השתכר 17 דולר לחודש. בביתו החדש הוא נדרש עתה לבחור באיזו ממכוניותיו החדשות - רולס רויס או מרצדס, שתיהן לבנות כמו הדף החדש שפתח - ינהג במהירות גבוהה מן המותר.

במובן מסוים, המסתורין שאפף אותו רק האדיר את ביצועיו. כמו בימים שלפני העידן הטלוויזיוני של המשחק, המוח תפס את מקומן של העיניים, והדמיון הקל על מיתוגו של פויג כסנסציה. עם זאת, הייחודיות שלו עוררה מהרגע הראשון רגשות סותרים - פליאה מחד, ומאידך צורך כמעט בלתי נשלט "לביית" אותו. אחרי הכל, אם וין סקאלי, השדר המיתולוגי של הדודג'רס, הרשה לעצמו לכנות את פויג "סוס פרא", השלב הטבעי הבא באבולוציה של השחקן תהיה רתימתו לצרכיו של האדם. לפחות זה המערבי, אשר שולה את מיטב הכישרונות מהקאריביים ומעניק להם כסף רב, אך באותה נשימה מתעלם מהבדלים שאין בכוחו של חוזה לכסות.

"הוא הגיבור שהמשחק זקוק לו, אבל לא בטוח שראוי לו", כתב טים מרצ'מן ב"Deadspin". קו דק מפריד בין מה שניתן לצפות מפויג על המגרש, למה שאי אפשר להרשות לו מחוצה לו. מטינגלי ("אני לא יודע מה לעשות אתו") והדודג'רס מנסים להלך עליו כלוליין. יש לקוות שהם מספיק יציבים כדי לא ליפול. עבורם, עבור פויג ועבור המשחק. אם המטאור הזה יפספס את עולם הבייסבול בגלל ביורוקרטיה, בשל המוכנות של המשחק לקבל טיפוסים שונים רק אם הם מביאים לידי ביטוי את המוזרות שלהם בסירוב להתגלח, יהיה קשה לקבוע מי אשם, אבל קל מאוד לקבוע מי הפסיד - כולם.

לעתים נדמה שאי אפשר אתו, ואי אפשר בלעדיו. אם זה המצב, אז שיהיה אתו. התקציב הגבוה בליגה מאפשר לדודג'רס לשלם הרבה כסף לארבעה שחקני שדה חיצון למרות שרק שלושה מהם יכולים לשחק. עם כל הכבוד לאנדרה אית'ייר, קארל קרופורד ומאט קמפ - מדובר במודלים מוצלחים יותר לחיקוי, אך כאלו שחסרים בדיוק בשל כך את הערך המוסף שהופך את פויג לחטא שאי אפשר, או צריך, לעמוד בפניו. בעולם מושלם, היה מנצח משחק בבוקר, ישן בצהריים ומציל את כדור הארץ בלילה. זה העניין עם פויג - הוא טוב מכדי להיות אמיתי, ויחד עם זאת אמיתי מכדי להיות "טוב" כפי שאנחנו תופשים את המשמעות של המלה. הוא עושה דברים בדרכו שלו, וזה כבר שינוי מרענן, גם אם שבועיים לתוך העונה הוא חובט ב-23.7 אחוזי הצלחה בלבד.

קו דק מפריד בין מה שניתן לצפות מפויג על המגרש, למה שאי אפשר להרשות לו מחוצה לו. דון מטינגלי (משמאל) והדודג'רס מנסים להלך עליו כלולייןצילום: USA TODAY

2. מבין 15 השחקנים האחרונים לספוג עונשי השעיה בעקבות שימוש בחומרים אסורים, מתבלט ריאן ברון בשני אופנים: הוא הטוב מכולם, והיחיד שהצליח - שנה קודם לכן - להפוך את ההחלטה בעניינו, עת הערעור שהגיש התקבל בשל סעיף טכני. ברון הטיל דופי באוסף הדגימה, דינו לורנזי ג'וניור, וטען כי במקום לשלוח אותה באותו יום, כמתחייב בפרוטוקול, אחסן אותה במקפיא לאורך סוף השבוע. לורנזי טען כי לא מצא סניף פד-אקס פתוח, ברון טען שזה לא מעניין אותו. לאחר ששמו הופיע במסמכים שנמצאו בביוג'נסיס, המעבדה שסיפקה הורמוני גדילה למספר שחקנים, השעתה הליגה את הכוכב של הברוורס, ה-MVP של הנשיונל ליג ב-2012, ל-65 משחקים, אותם ריצה בחציה השני של העונה שעברה. "עשיתי מספר טעויות", הודה ברון. אל החטא הקדמון, נטילת החומרים הממריצים, התווסף עוון מוסרי - כוכב על שמשתכר למעלה מ-20 מיליון דולר לעונה מתחמק מאחריות למעשיו על ידי הטלת דופי ביושרה של אדם מן השורה.

חזרתו אל המגרשים עוררה שתי שאלות - האם יצליח לשחזר את ימיו כקדם, וכיצד יתקבל על ידי העולם שבחוץ. ניתוח ביצועיו על רקע האופן בו הגיבה אליו הסביבה - תשואות רמות במילווקי, קריאות בוז ביתר המגרשים - מלמד משהו על הדלקים שמניעים שחקנים, במיוחד כאלו עם קוף גדול ורווי טסטוסטרון על הגב. החומרים הממריצים הקצינו לא רק את יכולותיו על המגרש, אלא גם את מאפייניו כדמות: אוהביו אוהבים אותו עוד יותר מבעבר, נאמנים לחשיבותה של הזדמנות שניה באתוס האמריקאי, היתר רואים בו הוכחה נוספת לתהליך ההשחתה המוסרית שעובר על כוכבי המשחק.

45,691 הצופים שגדשו את מילר פארק במשחק פתיחת העונה מול אטלנטה, עמדו על רגליהם והריעו לברון עת עשה את דרכו לצלחת לקראת ניסיון החבטה הרשמי הראשון שלו מזה קרוב לתשעה חודשים. מוקף באהבתו של קהל שבוי, לא הצליח ברון ליצר ולו חבטה אחת משבעה ניסיונות. "זה היה מיוחד", הוא אמר. אחרים אמרו שזה היה מאכזב.

החומרים הממריצים הקצינו לא רק את יכולותיו של ברון על המגרש, אלא גם את מאפייניו כדמות; אוהביו אוהבים אותו עוד יותר מבעבר, היתר רואים בו הנבל המושלםצילום: אי-פי

ביום שלישי, בפילדלפיה, עם ממוצע של 150. בלבד, גילה ברון שיש גם מקל, לא רק גזר - קריאות הבוז של אוהדי הפילי'ז היו זהות בעוצמתן לתשואות להן זכה רק כמה ימים קודם לכן. המסר היה ברור - אם אתה רמאי, ועוד אחד שלא יכול לשרת את הקבוצה שלי, תקבל את המגיע לך. ברון, שלדבריו הרגיש חלוד באימוני החבטות שקדמו למשחק, הגיב בשלושה הום ראנים שהכניסו שבעה רצים הביתה בניצחון 4-10, הרביעי ברציפות של מילווקי שניצחה חמישה משחקים נוספים עד שנעצרה אמש על ידי סנט לואיס. "אני אוהב את זה", אמר ברון לאחר המשחק, "כאדם תחרותי אני באמת נהנה מזה. אין לי שליטה על התגובות של אנשים, אז לפחות אפיק מכך מוטיבציה". אולי מדובר בסעיף הבא בפקודת הסמים של הליגה.

רון רניקי, המנג'ר של הברוורס, נזכר כיצד בימיו בצוות המקצועי של האנג'לס במהלך העשור הקודם היה זה חוזה גיין, שחקן נוסף שהושעה על עבירה דומה, שימש כגיבור הרע. "בכל עיר שהיינו מגיעים אליה היו שורקים לו בוז", אמר, "ובכל פעם, הוא היה משיג חבטה יוצאת דופן, כאילו ניסה להגיד להם 'אל תתעסקו איתי'. זה מה שעושה את ההבדל עם האנשים האלה. אין דרך טובה יותר להשתיק אנשים ממה שברון עושה עכשיו".


3. בייסבול הוא לא רק מה שקורה ומה שיקרה, אלא גם, ואולי בעיקר, מה שכבר קרה. מדי שבוע אייחד את החלק האחרון לשחקן או לאירוע מיוחד - אנקדוטות שהסתכמו בשורה, פסקה או פרק שלם בספר ההיסטוריה של המשחק. עולם ומלואו מסתר בתוך הדפים המאובקים.

2 ביוני 1925. וואלי פיפ, שחקן הבסיס הראשון של הניו יורק יאנקיס מזה עשור, מגיע לאיצטדיון, מתלונן על כאב ראש ומבקש מרופא הקבוצה שני כדורי אספירין. משנודע למילר האגינס, המאמן, על מצבו של פיפ, ניגש אליו והציע לו לקחת יום חופש. "שיהיה", אמר השחקן, התיישב באחת מפינות חדר ההלבשה וחיכה לרגע בו יחדלו הפטישים להלום ברקותיו. הוא עוד לא יודע זאת, אך זה עתה עשה את הטעות הגדולה בחייו. *

הוא היה פעמיים מלך ההום ראן של האמריקן ליג, חבר בקבוצת הפסים הראשונה שזכתה באליפות ושותפו לחדר של בייב רות' - אך קרוב לתשעים שנה מאז נידב עצמו לשבת על הספסל, זכור פיפ בעיקר כפאנץ' ליין, האיש שהעניק לשחקן צעיר - אחד, לו גריג - הזדמנות ראשונה. ארבעה חודשים לאחר מכן נעלם כאב הראש כלא היה, וכך גם פיפ עצמו; היאנקיס שיחררו אותו לסינסינטי, במדיה פרש ממשחק שנתיים מאוחר יותר.

"כבר ראיתי שחקנים שכבים ברגע אחד", כתב ג'יימס קאן, "במקרה הזה מדובר במשהו עמוק יותר". לו גריג (מימין)צילום: אי-פי

משתפס את הבסיס הראשון, גריג לא הרפה במשך 13 שנים ו-11 חודשים. לא לקח יום חופש, לא נכנע לשרירים מתוחים, ידיים ורגליים חלשות, כאב ראש. ב-2.5.1939, רגע לפני מה שאמור היה להיות משחקו ה-2,131 ברציפות, ניגש גריג, בדיוק כפי שעשה פיפ, למאמן ג'ו מקארת'י. הוא ביקש לומר לו כמה מילים.

"אני מספסל את עצמי לטובת הקבוצה", אמר גריג. מאוחר יותר יודיע הכרוז של דטרויט, המארחת, לצופים כי "זו הפעם הראשונה ששמו של לו גריג לא יופיע בסדר החובטים של היאנקיס אחרי 2,130 משחקים רצופים". גריג, שישב על הספסל, האזין לדברים כמו לתשואות של הקהל, ופרץ בבכי.

עוד בחציה השני של העונה הקודמת החל להרגיש כי גופו - עד לא מזמן בן ברית נאמן - בוגד בו. "אני עייף", אמר, "ואני לא יודע למה". האיש שיכול היה לעשות הכל יותר טוב מכל אחד אחר - בעיקר יותר מכל אחד אחר - הרגיש שמשהו קרה, אבל אף אחד לא טרח, כל שכן יכול היה, לספר לו. במהלך אימוני האביב של 1939 לא חבט ולו הום ראן אחד, התמוטט במהלך אחד המשחקים ובאחרים התקשה לרוץ בקלילות שאפיינה אותו בעבר. "כבר ראיתי שחקנים שכבים ברגע אחד", כתב ג'יימס קאן, "במקרה הזה מדובר במשהו עמוק יותר". חודש לאחר שנטש את עמדתו הקבועה לבלי שוב, התגלתה הסיבה להידרדרות החריפה במצבו הגופני - גריג חלה ב-ALS, מחלת ניוון שרירים. מאוחר יותר תישא את שמו, מאוחר עוד יותר יתברר כי הייתה זו מחלה אחרת. העתיד לקרות לו נמסר לו מפי הרופא המאבחן, צ'ארלס מאיו; קושי בבליעה ובדיבור, הידרדרות מתמשכת עד לשיתוק מוחלט, ולבסוף - לא יותר משלוש שנים מעתה - מוות. הכל בהכרה מלאה, עד הרגע האחרון. המוח לא ייפגע כלל.


אותו יום בדטרויט בו נעצר הרצף, ניצל גריג את שעות הבוקר כדי להיפגש עם מכר ותיק בבית הקפה במלון בו התאכסנה הקבוצה. "זה טום, הבן שלי", אמר לו פיפ, שסיפר כי נסע במיוחד את 150 הקילומטרים מלנסינג לעיר הגדולה כדי להציג בפני יוצא חלציו את האיש שהפך את אביו לאנקדוטה. "אני לא מרגיש כל כך טוב", שיתף אותו גריג, "נראה לי שאנוח היום". פיפ, שהיה המחולל של הסיפור, חזה גם בסופו.

פיפ לא ניסה לשכנע. מי כמו גריג הרוויח את הזכות לדעת מתי פשוט אי אפשר יותר להמשיך. ב-2.6.1941, 16 שנים בדיוק לאחר היום בו הגיע פיפ אל היאנקי סטדיום עם כאב ראש ופינה את מקומו למיצג המושלם של נעורים, בריאות וכושר, נשם גריג, משותק לחלוטין, את נשימתו האחרונה. השטן שנכנס בגופו סיים לאכל כל חלקה טובה. פיפ האריך לחיות 24 שנים נוספות. הוא התנסה בכתיבה ועבד במפעל ליצור מטוסי קרב במלחמת העולם השנייה. בכל פעם שראשו כאב, נזכר בגריג.

* - לפי גרסה אלטרנטיבית, האגינס החליט מיוזמתו לספסל את פיפ, כחלק מניסיון לעורר את הקבוצה לאחר חמישה הפסדים רצופים. האפשרות הראשונה כל כך יותר טובה, שגם אם אינה מדויקת, העובדה ששרדה קרוב לתשעים שנה מעידה על כך שיש מקרים בהם לא המציאות היא שעולה על כל דמיון - הדמיון הוא שמתעלה על המציאות.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ