בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שעתם היפה או השגרתית ביותר

עם שחקנים שנמצאים בשיאה של הקריירה וללא כוכב מזדקן שמאפיל על היתר, נבחרת ישראל בשלה לעשות קפיצת מדרגה. או לייצר עוד אכזבה

3תגובות

במבט לאחור, משחקי הנבחרת מתחלקים לשניים: אלו שאין צורך להסביר, ואלו שאפשר לתרץ; במסגרת החלק הראשון הנבחרת מנצחת את מי שהיא צריכה, ואלוהים יודע שגם מפסידה למי שהיא אמורה. מול נבחרות נגדן הרשות נתונה — כאלו שאפשר על הנייר, ובכפוף להתעלות, לנצח — מתקיים בכל פעם מחדש אותו הריטואל: מה שמתחיל כציפייה עם שריקת הפתיחה מתברר כאשליה עם זו האחרונה. על הציר הטרגי הזה מתנהלים חייה.

חלקם של השחקנים בעסקה ברור, טובע בזחיחות ורווי בהבטחות ללא כיסוי. 15 שנה עברו מאז ה־5–0 על אוסטריה, והניצחון היחיד שהשיגה הנבחרת על יריבה מדרג גבוה יותר היה מול רוסיה. גם זה קרה אחרי שיצא העוקץ ממוקדמות יורו 2008. אם הציניות אכן החליפה את התקווה כהמנון הלאומי, ניתן לומר שהנבחרת נתנה את אחד ממשחקיה הטובים בשנות האלפיים רק כשכבר לא היה לה על מה לשחק.

היות שהתוצאה הסופית — ניצחון או הפסד, העפלה לטורניר גדול או קיץ נוסף באילת — היא הדבר היחיד שחשוב, כל שבועה בשם שינוי שייתכן והתרחש מסתכנת בחוסר רלוונטיות. אם משהו אכן השתנה, יתכבדו השחקנים ויבטאו זאת בכך שיבקיעו שער אחד יותר מבוסניה. מה אתם יודעים, אלו הנוכחיים מסוגלים לעשות בדיוק את זה. כעת, כאמור, זו שעת הציפיות.

אי־פי

המעבר מרמת גן המנוכר לסמי עופר יוסיף ומכת הפציעות של היריבה לא תגרע, אך לא חייבים לפזול הצדה כדי לאתר סיבות לאופטימיות. אחרי שנים של ניסוי וטעייה וזימונים בסיטונאות, נוצרו סביב הנבחרת קווי מתאר ברורים. לא עוד לואיס פרננדז יורה באפלה עם אלרואי כהן כמגן שמאלי ביוון - קונצנזוס במקום אנטגוניזם. ההרכב שיעלה אלי גוטמן צפוי להיות זהה לזה שניצח בקפריסין, ולא בכדי — שחקניו מייצרים על בסיס שבועי יותר תשובות משאלות; עומר דמארי הוא החלוץ הטוב ביותר שהיה לכדורגל הישראלי ב־15 השנים האחרונות; ביברס נאתכו מבשל פעמיים בניצחון על מנצ'סטר סיטי בליגת האלופות; ערן זהבי מגדיר מחדש ולעומק את גבולות תפקיד הקשר; בחירה בין ליאור רפאלוב, מאור בוזגלו וגילי ורמוט היא ההגדרה המילונית ל"צרות של עשירים". הביקורת שתלווה השארתם של שניים מהם מעל הספסל היא תו תקן לאיכות של שלושתם. 

אף אחד מהם הוא לא יוסי בניון או איל ברקוביץ', וטוב שכך. חפה מהשתעבדות לכוכבים מזדקנים שמוזמנים בשל מעמדם ולא בזכות יכולתם, כל שחקני הנבחרת — פרט לטל בן חיים הבלם — נמצאים בחלק הנכון של הקריירה. זוהי שעתם, והיא יכולה להיות היפה ביותר. עוד לא נמצאו המגנים לצעוד איתם לעבר השקיעה וגם הקישור האחורי יכול להיות טוב יותר, אבל איך אומרים — לא צריך להגזים.

ואם גם הערב יתגלה הכל כאשליה והעסק יתפוצץ לנו בפנים, לפחות יש את מי להאשים. אומרים שגוטמן טעה בדרך שבה טיפל באותה מסיבת עיתונאים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#