לא מחויב המציאות

קבלו את הקרקס הנודד של אלישע לוי (ואת שפריץ הבכורה של הספריי)

אמש הועלה בטדי מופע חנוכה של קבוצה שיכולה להישאר בעשרה שחקנים ועדיין לצחוק כל הדרך הביתה. וגם מלה טובה על הסחבת של ההתאחדות

איתי מאירסון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתי מאירסון

1. הדרבי של משפחת ברקת, בין ניר לאלונה, לא היה משחק כדורגל אלא קרקס. לא קרקס במובן הלועג אלא במובן הכי בסיסי שלו. כמו לוליינים, בולעי אש ודוחפי ראשים לתוך לוע של אריות — גם הפועל באר שבע עשתה דברים שרק היא יכולה. היא יכולה להישאר בעשרה שחקנים — ועדיין לתת את המחצית הכי עוצמתית שלה העונה, ועדיין להביא את בוזגלו וסוארס לשיא, ועדיין לצחוק על בית"ר כל הדרך הביתה. לא בולשוי ולא מדראנו — קבלו את קרקס וסרמיל.

2. דקה 63. עבירה של דושאן מטוביץ' על מאור בוזגלו. אלון יפת שולח את היד לכיס. מה הוא יוציא משם? לא כרטיס צהוב, לא כרטיס אדום, אלא ספריי לבן. מזל טוב לכולנו על שפריץ הבכורה לסימון מיקום הכדור והחומה בבעיטות חופשיות. כולם רוטנים בלגלוג על כך שאצלנו תמיד לוקח שנות דור לחולל שינויים טריוויאליים. נניח בצד את העובדה שלפיפ"א לקח יותר זמן לאמץ את השיטה הזאת מאשר להתאחדות הכדורגל שלנו, וניגש ישר לעניין. כדורגל הוא עסק שמרני, וטוב שכך. בשביל לבחון את כמות השינויים שנעשו בחוקת הכדורגל במאה השנים האחרונות צריך פינצטה, וטוב שכך. מי שמבקש אימוץ פופוליסטי מיידי של כל טרנד רק כדי לומר "שינינו" — הכתובת שלו היא המפלגה של יאיר לפיד. בכדורגל, תודה לאל, זה עובד אחרת. תחי הסחבת, תחי הביורוקרטיה העבשה, תחי ההתאחדות לכדורגל.

שחקני באר שבע חוגגים, אתמול בטדי. לא בולשוי ולא מדראנו — קבלו את קרקס וסרמילצילום: ניר קידר

3. מכבי תל אביב נגד מכבי פתח תקוה — דקה 68. ניקולה מיטרוביץ', המוסר הטוב בישראל נכון להיום, נותן כדור עומק על 40 מטר ישר לרגל של טל בן חיים, שמחפש את השער אבל מגלגל את הכדור החוצה תוך נפילה על הדשא. בן חיים כועס על עצמו. במקום לקום מיד, הוא מתיישב במרכז הרחבה, התחת על הדשא ושתי הרגליים פשוקות קדימה, ובמשך כמה שניות מרביץ בדשא חבטות של תסכול, כמו ילד בארגז חול רגע אחרי שלקחו לו צעצוע — קודם בשתי הידיים יחד, ואז ביד אחת, עוד מכה ועוד מכה ועוד אחת. "אידיוט! חמור! אפס!", הוא ממלמל לעצמו. למה הוא כועס? הקבוצה שלו מובילה 3–0 והוא עצמו כבר כבש שני שערים. למה הוא כועס? משום שהוא רצה שלושער.

יש מידה של חוסר אלגנטיות בסצנה הזאת. בן חיים ידוע כאחד ששפת הגוף שלו היא כולה צעקה אחת גדולה. ועדיין, מעולם לא ראיתי אותו מגיב להחמצה שלו בצורה כל כך אמוציונלית — גם לא כשהקבוצה שלו היתה זקוקה נואשות לשער הזה. מה זה אומר עליו? שכיבוש שמשלים שלושער אישי חשוב לו יותר מכיבוש שמשווה את תוצאת המשחק, או שמעלה את הקבוצה שלו ליתרון?

שלושער הוא סמל סטטוס. מה שהופך אותו לכזה, יותר מכל דבר אחר, הוא שכובש השלושער גורם לנו להרגיש שזה בא לו בקלות. כאן נתונה העוצמה שלו. כשחלוץ מכניס את השלישי, בוודאי כשהמשחק נתון עמוק בגארבג'־טיים, אנחנו רוצים לראות על תווי פניו הבעה של קלילות שחצנית שאומרת "אתם הרי יודעים שאני יכול להבקיע מתי שבא לי", ולא שאגה מתפרצת שמספרת לנו כמה קשה הוא עבד בשביל זה.

בן חיים מול מכבי פ"ת. ידוע כאחד ששפת הגוף שלו היא כולה צעקה אחת גדולהצילום: שרון בוקוב

4. בני סכנין נגד מכבי חיפה — דקה 83. יוסי בניון נכנס עם הכדור לרחבה, במצב שהוא תמצית ההגדרה המילונית של "אחד על אחד". במקום לעשות מה שאומרת הגדרה מילונית אחרת — "לשאול את השוער לאיזו פינה הוא רוצה את זה" — בניון מוסר כדור רוחב רע לאלון תורג'מן ומחסל את ההתקפה. הוא לא מתאושש מהרגע הזה. במשך שתיים או שלוש דקות רצופות הוא כמעט שלא מתפקד, עסוק בלתפוס את הראש בתסכול, שולח מבטים מיואשים לשמים.

הרגע הזה נוגע ללב, ולא מפני שהגמגום מול השער עלה לקבוצה שלו בספיגת שער שוויון בדקה ה־90. הוא נוגע ללב משום שהקלוז־אפ הארוך על המבט השבור של יוסי — כשהוא נוגע ללב זה תמיד "יוסי" — גילה לנו משהו שלא ראינו מהאיש הזה מעולם: רצון חטוף להיות מישהו אחר. למה אני חייב להיות יוסי המפרגן, המנהיג, זה שמוותר על שער קל כדי לתת לחבר רעב לקרוע את הרשת? מה יוצא לי מזה שאני מנסה לצאת בסדר עם כולם? למה אני לא יכול להיות סתם מאור בוזגלו? 

ההחמצה של "יוסי" נוגעת ללב, משום שהיא גילתה לנו משהו שלא ראינו ממנו: רצון חטוף להיות מישהו אחרצילום: שרון בוקוב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ