דעה |

כך נשפר את הספורט בישראל

הגדלת ההשקעה באנשי מקצוע, קידום ספורטאיות, הימנעות ממתן תמריצים להישגים בגיל צעיר ופנייה למומחים זרים. 30 שנה אחרי התוכנית האחרונה לטווח ארוך, הגיעה השעה לצאת מהקיפאון

ד"ר איציק בן מלך
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ד"ר איציק בן מלך

מדי יום אנחנו עדים לפרויקטים חדשים שמפעילות רשויות שונות בישראל על מנת לקדם את הספורט במדינה. מדובר בפרויקטים עתירי תקציב שמטרתם לשדרג את התחום, אך בפועל הם לא משיגים את המטרה. קידום הספורט הוא תהליך ארוך טווח, שדורש הגדלת היקף פעילות, קידום מאמנים, שיפור תשתיות, איתור וטיפוח צעירים ועוד. כדי להוציא אל הפועל את כל הדברים הללו צריך זמן ותכנון חכם עם אנשי מקצוע מנוסים, ובעיקר דרושה תוכנית כוללת ואחידה לכל גורמי הספורט, בדיוק כפי שנעשה בהולנד, בשווייץ, באוסטריה ובמדינות מפותחות אחרות. מה שקורה בפועל בישראל הוא שקריטריונים לתקצוב גופי הספורט ולדרוג ספורטאים, מועדונים ואיגודים משתנים לעתים תכופות ואינם מתואמים, כך שאי אפשר לקיים תוכנית מסודרת לאורך זמן.

תוכנית לאומית לא רק תקדם את הספורט בישראל, אלא היא גם הפיתרון היחיד לחוליים חברתיים, בריאותיים וחינוכיים. התוכנית תסייע במיגור האלימות, שיפור בתרבות וההתנהגות והרחבת תשתיות. אם אתם מודאגים מבעיה תקציבית, הסירו דאגה מלבכם; תקציבי הספורט בישראל מספיקים בשלב זה לקיום תוכנית לאומית איכותית, מקצועית וארוכת טווח. בהיקף הפעילות ובהישגים הנוכחיים יכול התקציב הקיים להספיק לפחות לשנתיים־שלוש קדימה.

לפני מספר שנים, בהשוואה שערכתי בין ישראל לעולם, ניתן היה לראות את המספרים העלובים שלנו בספורט התחרותי. הנה טעימה קטנה: מספר הספורטאים ומספר המועדונים קטן פי 8–10 ממדינות הדומות לנו בממדיהן; פערים גדולים בהשקעה במאמנים ובאנשי מקצוע; מחסור במועדונים "בריאים" שמאפשרים פעילות מקצועית וחברתית; עלויות גבוהות להשתתפות בפעילות; ובעיקר, הבדלים בהישגים הבינלאומיים לעומת מדינות בגודל שלנו.

פרויקט הכוונת ילדים לספורט במכון וינגייט. הדגש צריך להיות על איתור ספורטאים עם פוטנציאל להישגים כבוגריםצילום: שרון בוקוב

התוכנית הפרספקטיבית האחרונה הוכנה בישראל באמצע שנות ה־80', כאשר המטרה העיקרית בה היתה הצלחה במישור הבינלאומי והשגת מדליות. נחזור על כך שוב — התוכנית האחרונה לטווח ארוך נבנתה לפני 30 שנה. עם הקמת היחידה לספורט הישגי באמצע שנות ה־80' ובאמצעות תהליך מקצועי ארוך טווח, הבאנו לראשונה מדליות באולימפיאדות ובאליפויות עולם ואירופה.

אלא שמאז שנות ה־90' אנחנו תקועים, והשיפור לא יגיע ללא שינוי בתפישה, בדרך ובשיטה. תוכנית לאומית לספורט צריכה להיבנות על ידי מומחים לספורט בלבד ולא על ידי בעלי אינטרסים פוליטיים או חברות הייטק ואחרות. הספורט ייחודי ומיוחד, ובמקרה שלנו צריך להיעזר גם במומחים זרים בצמוד למומחים מקומיים.

אז איך עושים את זה כמו שצריך? שאלה טובה. קודם כל, במקום לקיים עשרות ארגונים יש להקים גוף לאומי אחד, עם אנשי מקצוע שיועסקו במשרות מתאימות, יערכו סקרים ומחקרים ויציגו קריטריונים, עקרונות וכללים. כדי להכין תוכנית כזו צריך סיכום וניתוח מצב עדכני של ישראל מול העולם, שיציגו את היתרונות והחסרונות של הספורט המקומי. לדוגמה, לישראל יש חסרונות אובייקטיביים משום שספורטאי מקומי לא יכול להשתתף בשלל תחרויות בינלאומיות כמו עמיתו האירופי, שבנסיעה של מספר שעות יכול להגיע כמעט לכל מועדון או אליפות במדינה שכנה.

אלה צריכות להיות המטרות המרכזיות של פרויקט מעין זה:

במדינות המתקדמות קיימים מועדונים (אגודות), שחברים בהם תושבים רבים ולרוב הם רב־ענפיים. חלקם עוסק בספורט תחרותי והישגי וחלק בספורט עממי, כשדמי החבר סמליים (20–30 יורו בשנה) וחובת הרשות המקומית והמדינה להעניק שטח, מתקנים, תחזוקה ועוד. כך הספורטאים זוכים למגוון פעילויות, הניהול חסכוני ויעיל, המתקנים משרתים באופן אופטימלי את בתי הספר, הקהילה וגם את ספורטאי ההישג. כלומר, המועדונים באירופה הם בית חברתי, תרבותי, חינוכי וספורטיבי. בישראל מנסים באופן שיטתי לעקוף ולקצר את הצורך הבסיסי במועדון, וזה לא ממש עובד. חייבים לשקם את המוסד הזה ולהעניק לו יכולת וכלים להתמודד עם המציאות.

מאמן הכדורעף אריה זלינגר. רק אנשי מקצוע מוכשרים, משכילים, מתאימים, מלאי תשוקה ומוטיבציה יובילו להצלחותצילום: שרון בוקוב

התוכנית חייבת לעשות מהפך גם במעמד המאמן בישראל. המאמנים הם אלה שמכשירים את דור ההמשך, ולכן צריך לתת להם את כל הכלים לעשות זאת: שיפור תנאי העסקה, שיפור במעמד ואפשרויות הכשרה וקידום חייבים להיות בראש סדר העדיפויות. רק מאמנים מוכשרים, משכילים, מתאימים, מלאי תשוקה ומוטיבציה יובילו להצלחת ספורטאים.

כמו כן, יש לטפל בספורטאים הצעירים. הדגש העיקרי צריך להיות על איתור ספורטאים עם פוטנציאל להישגים בגיל הבוגר, ולא רק למצוא צעירים שמצליחים היום וייכשלו בעתיד. לשם כך, ההתאחדויות צריכות להימנע ממתן תמריצים להישגים ותוצאות בגיל צעיר, אלא הדגש צריך להיות על מיצוי היכולת בבוגרים. עיקר ההשקעה והאיתור צריך להיעשות בפריפריה ובקרב צעירים ממעמד נמוך — הנתונים מראים ש־75% מספורטאי ההישג בעולם הינם מרקע סוציואקונומי נמוך. לנשים בישראל יש פוטנציאל גדול להצליח בספורט. הן מהוות רק 15% מהספורטאים (לעומת כ־50% במדינות אחרות), יש להן יותר סיכוי לפרוץ וברוב המקרים אין להן את "משוכת" השירות הצבאי.

כדי לקדם את הדברים הללו צריך כמובן תקציב, וגם בנושא זה אנחנו נוטים ללכת לאיבוד. התקצוב בעולם הינו לפי ענפים, כשאנשי מקצוע קובעים את הקריטריונים לדרכי החלוקה ומימושו. אצלנו, במקרים רבים מקבלים האיגודים כסף מעבר לקריטריונים שנקבעו על פי כוחם הפוליטי, מעמד בעלי התפקידים או מחיבה של מנהלי הפרויקטים לאיגוד, אגודה או ספורטאי כזה או אחר.

בישראל כמו בישראל, בוער לנו להצליח כאן ועכשיו מבלי להתחשב בנסיבות. מלת המפתח היא סבלנות. עלינו לזכור שבכל תוכנית נצטרך להמתין מספר שנים כדי לקבל תוצאות. אישית, אין לי ספק שבעבודה מקצועית, נכונה ועם הרבה סבלנות נוכל לעשות את זה. המקורות הכספיים העומדים לרשות הספורט בישראל מספיקים בשלב זה לתוכנית אופטימלית. יחד עם חקיקה שתחייב את הרשויות ותוכנית כוללת, נוכל כבר במשחקים האולימפיים ב־2020 לחזות בתוצאות משמעותיות.

הכותב הוא מנהל המרכז לרפואה ומתודיקה במכללה האקדמית בווינגייט והיה ממקימי היחידה לספורט הישגי ומנהלה. המאמר המלא מופיע באתר מכללת ווינגייט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ