בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגיע הזמן להפריך את השקר לגבי חוסר התחרותיות בטניס הנשים

למשוכנעים בעליונות טניס הגברים יש אותן טענות קבועות, אבל למעשה הן סותרות זו את זו, או שהעובדות מכופפות כדי להתאים להן. האמת היא שטניס הנשים לא פחות תחרותי - הוא רק פחות פופולרי, והסיבות לכך לא קשורות לספורט

79תגובות
סרינה וויליאמס מול אנג'ליקה קרבר בגמר ווימבלדון
STEFAN WERMUTH/רויטרס

לשקרים יש נטייה להפוך לאמת מוסכמת אחרי שהם נאמרים מספיק פעמים על ידי מספיק אנשים שנחשבים ל"בעלי סמכות". כמי שהתחילה לצפות בטניס לפני כעשור, יש שקר אחד ששמעתי כבר יותר מדי פעמים, והיו זמנים שאפילו האמנתי בו. הגיע הזמן להפריך את השקר הזה, שאומר: "טניס הנשים לא תחרותי מספיק".

השיח הזה, שטוען להיעדר תחרותיות ויציבות בטניס הנשים, ליווה גם את הזכייה האחרונה (והשביעית במספר) של סרינה וויליאמס בווימבלדון, זכייה שהביאה אותה להשוות את השיא האגדי של שטפי גראף - 22 זכיות בגראנד-סלאמים. בוויכוחים הרבים שניהלתי על הנושא עם חברות וחברים, שמתי לב לכמה טענות מרכזיות שמוטחות תמיד על ידי המשוכנעים בעליונות טניס הגברים:

1. "סרינה התחילה להיות דומיננטית בפסגה ב-2002, מאז עוד המון נשים לקחו גראנד-סלאמים, בזמן שבגברים שלטו מעטים" - טענה שהטענה המובלעת בה היא "כל אחת יכולה לקחת טורניר גראנד-סלאם".
2. "אין לסרינה תחרות".
3. "ובכלל, טניס הגברים מהיר יותר, חזק יותר ומעניין יותר".

היופי בטענות האלה הוא הסתירה המובנית שבהן: מצד אחד, "כל אחת יכולה לקחת גראנד-סלאם" ומהצד השני "אין לסרינה תחרות". איכשהו בהיגיון הפנימי של הטוענים לגבי טניס הגברים ש"הוא הדבר האמיתי", כל אחת יכולה לקחת גראנד-סלאם ובאותו הזמן לא לאיים על עליונותה המובהקת של סרינה וויליאמס.

אם נתייחס רגע לעובדות, נגלה שאכן היו הרבה נשים שניצחו בטורנירי גראנד-סלאם מאז שסרינה התחילה להיות דומיננטית. הבולטות שבהן היו: ז'סטין הנין ו-ונוס וויליאמס, שזכו כל אחת בשבעה גראנד-סלאמים; מריה שראפובה עם חמישה; קים קלייסטרס עם ארבעה; ואמילי מורזמו, סבטלנה קוזנצובה, ויקטוריה אזרנקה ולי-נה, שזכו כל אחת בשני גראנד-סלאמים. לא יודעת איך זה נראה לכן - לי זה נראה כמו תחרות שממש לא הקלה על הקריירה של סרינה וויליאמס, שידעה עליות ומורדות והיתה רחוקה מלהיות טיול קליל בפסגה.

מנגד, באותן שנים (2002 עד היום) הדברים טיפה שונים מהדרך שבה חובבי טניס הגברים מציגים אותם. רמז: המציאות רחוקה מאוד מ"דו קרב פדרר-נדאל שהתחלף בדג'וקוביץ'-מארי".

ב-2002 לייטון יואיט ופיט סמפראס עוד לקחו גראנד-סלאמים - רוג'ר פדרר התחיל לנצח בגראנד-סלאמים שנה מאוחר יותר, ב-2003, שנה שבה אנדרה אגאסי לקח את טורניר הגראנד-סלאם האחרון שלו. אבל משום מה, כשחואן מרטין דל פוטרו סדק את הרצף פדרר-נדאל, עם הניצחון שלו בארה"ב הפתוחה ב-2009, זאת היתה "התפלקות"; ושתי הזכיות של סטן וורינקה בגראנד-סלאמים הן "לא חשובות" לעומת הזכיות של מארי ודג'וקוביץ'.

כלומר, אותם אנשים שטוענים שהעובדה שסמנתה סטוסטור ניצחה בארה"ב הפתוחה ב-2011, ואנה איבאנוביץ' לקחה את צרפת הפתוחה ב-2008 הן הוכחות ל"חוסר היציבות בטניס הנשים" ולכך ש"כל אחת יכולה לנצח", מתעלמים באלגנטיות מהפרצות בחומות הבצורות שנקראות פדרר-נדאל ודג'וקוביץ'-מארי.

פדרר מניף גביע, נדאל מוחא לו כפיים
אי־פי

ועכשיו יעלו ויבואו אלה שאומרים: "טוב, בסדר, נגיד ששני הענפים תחרותיים באותה מידה. עדיין הגברים מכים יותר חזק בכדור, המשחק שלהם מהיר יותר וזה פשוט יותר מעניין, לא יעזור". ובכן, אם מהירות וכוח הם מוקדי העניין בספורט, איך אתם מסבירים את העובדה שכדורגל יותר פופולרי מכדורסל? שכדוריד, שמהיר ואגרסיבי יותר משניהם הוא משמעותית פחות פופולרי מהם? שטניס יותר פופולרי מבדמינטון ופינג פונג?

כוח ומהירות הם ממש לא מה שהופך ספורט לפופולרי. אנחנו רואים ספורט כי אנחנו מזדהים עם סיפור. אנחנו אוהבים ספורטאים שאנחנו יכולים להזדהות איתם ולהתרגש מהם. ספורט הוא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו: אוהדי הפועל באר שבע מספרים על עצמם סיפור אחר לגמרי מהסיפור של אוהדי מכבי תל אביב.

טניס גברים יותר פופולרי מטניס נשים לא בגלל העוצמה של החבטות או המהירות של ההגשות. הוא יותר פופולרי בגלל שכולנו, נשים וגברים כאחד, רגילים ורגילות להזדהות עם הסיפור הגברי. שחקני ושחקניות טניס הם גיבורי תרבות: כולנו התאהבנו ברוג'ר פדרר כשתדמית הרובוט שלו נסדקה בהפסד לנדאל ב-2008, שנאנו את לייטון יואיט כי הוא היה ילד שחצן ונצבט לנו הלב כשהוא פרש השנה באוסטרליה הפתוחה, ובאמת שאין דוגמא מובהקת יותר לגיבורת תרבות בטניס מסרינה וויליאמס. אבל כמו בקולנוע (כמה סרטים עם דמויות ראשיות נשיות אתן יכולות לשלוף?), גם בספורט הרבה יותר קל ונוח לנו עם גיבורים גברים.

זאת הסיבה בגללה אנחנו מכופפים את העובדות כדי להגיד לעצמנו שטניס גברים הוא "הדבר האמיתי", שאם דומיננטיות של רביעיית שחקנים בלתי מעורערת היא מה שקורה שם - זה כנראה הדבר הנכון; ושטניס הנשים הוא בסדר, אבל "הוא לא מספיק תחרותי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#