בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעובי הקורה

מכבי חיפה נגד באר שבע: שבוע הטירונות שלנו

מכבי חיפה עוברת שבוע קשה, אבל זה יכול להיות גם שבוע של התחשלות. בינתיים היא מפסידה, אבל אתמול היא גילתה גם סימני קשיחות ואופי, ויש לה סיכוי לצאת מהשבוע הזה חזקה יותר. רק המשחק בשבת יגלה אם לסרט הזה יש סוף טוב

8תגובות
שחקני מכבי חיפה מודים לקהל
ניר קידר

לא התאכזבתי מהמשחק נגד באר שבע. ואני לא חושב שמישהו מהאוהדים התאכזב. כי אכזבה היא פונקציה של ציפיות, והציפיות לקראת המשחק היו, ובכן, לא ממש היו. בואו נגיד שהן היו יותר חששות מציפיות.

היה חשש במחנה שלנו שיפרקו אותנו. ולא פירקו אותנו. ואולי זה הזמן לזכור ולהזכיר: קשה מאוד עד בלתי אפשרי לפרק את מכבי חיפה. נכון, היה את ה-6-0 ההוא בסוף העונה שעברה. אבל זה היה בגרבאג' טיים ואחר כך לקחנו עליהם גביע, אז באותו רגע זה אולי הרגיש כמו כתם לכל החיים, אבל נדמה לי שעכשיו אנחנו יודעים שהוא כזה שאפשר להסיר בכביסה רגילה של כמה עונות, מקסימום ניקוי יבש.

אני האמנתי אתמול שאפשר לנצח. אמנם בסתר, לא אמרתי לאף אחד, אבל היה שמץ של תקווה כזו. רוב הסיכויים היו נגדנו, אבל בהינתן משחק חלש של באר שבע ומשחק הירואי שלנו, הכל היה יכול לקרות. זה לא קרה. באר שבע לא היתה חלשה, אנחנו היינו לא רעים אבל גם לא הירואים, והמשחק נגמר בדיוק בין החששות לאמונה, שזה אגב בדיוק המקום בו נמצאים בדרך כלל סיכויי הווינר. לא הובסנו, אבל נוצחנו.

אז לא התאכזבתי, ואני גם לא מבואס מדי. השבוע, שהתחיל בהפסד בשבת, הוא בינתיים נורא - אבל הוא מרגיש לי כמו נורא שאנחנו צריכים לעבור. ושפשוט לא מגיע לנו לנצח, עדיין, אבל שזה יגיע בסוף. והרבה תלוי בסוף הזה. ואם לא ננצח בשבת, זה יהיה רע מאוד. אבל אם כן ננצח, יש סיכוי להתחלה חדשה. ואני חושב שבקבוצה יודעים את זה, ולכן קצת ויתרו על הצ'אנס היחיד לנצח - זה שידוע בשם גילי - כדי לשמור אותו לשבת.

ורמוט ומנחם
ניר קידר

*

בכל סרט צבא אמריקאי שמכבד את עצמו יש את הסיקוונס הזה של "הטירונות": רצף סצנות, בדרך כלל בליווי מוזיקה קצבית, בו רואים את הגיבור או הגיבורים הופכים מנערים רכים ורכרוכיים לגברים קשוחים, דרך מסע תלאות שכולל מסלולי מכשולים ורס"ר קשוח, לרוב משופם.

מה שהקבוצה שלנו עוברת השבוע הוא מין סיקוונס טירונות כזה. כשהוא התחיל, ביום שבת, היינו רכים וחלשים והפסדנו בקלות מעליבה למכבי פתח תקווה - ממש כמו שבתחילת הקטעים האלה בסרטים, הגיבור לא מצליח לעבור בקפיצה את החומה. הקושי בשבוע הטירונות שלנו רק גבר אתמול. המשחק הזה היה לא סתם מסלול מכשולים, אלא מסלול עם המכשולים הכי קשים בארץ, כזה שנועד לפרק לטירון את הצורה. בסרטים, לעיתים קרובות הגיבור עובר את המסלול הזה בגשם: הוא רץ וכושל בבוץ, נופל וקם, דמעותיו מתערבבות עם טיפות הגשם, הרס"ר צורח לו באוזן, מנסה לשבור את הטירון, לייאש אותו.

ובכן, לא פירקו לנו את הצורה. הפסדנו, אבל לא נשברנו. ואני לא מיואש.

*

כי מראש זה היה לא-כוחות: הקבוצה הטובה בארץ כבר השנה השנייה ברציפות, בעונה בה היא רושמת שיאים גם באירופה, עם ארסנל שחקנים מפחיד - מיכאל אוחנה, אחד השחקנים הטובים בארץ, אפילו לא נכנס אצלה כמחליף – מול קבוצה פצועה, קצרה וחסרה, שנמצאת במשבר לא של שלושה או ארבעה משחקים, אלא של איזה חמש שנים רצופות; שבהרכב שלה עולים שני שחקנים שעוד לא השלימו משחק אחד שלם בליגת העל, שבהגנה שלה עולים שני צעירים שעד עכשיו בכלל שיחקו, אם שיחקו, בתפקידים אחרים, שאחד השחקנים שאמורים להיות הכוכבים שלה הוא אכזבת העונה בליגה, ושהקשר האחורי שלה הורד לספסל רק לאחרונה בשל כושרו החלש.

איך לעזאזל הגענו למצב כזה?

בדיוק כמו שהגענו למצב בו אחרי כל המהפכות בתחילת העונה, בסופו של דבר אנחנו קבוצה שתלויה בכושרם וברצונם הטוב של שני שחקנים מהעונה שעברה.

בניגוד לקולות שאני שומע מהאוהדים, אני לא חושב שהבעיה שלנו היא בהגנה. גם הגנות טובות יחטפו גולים, וההגנה שלנו יחסית טובה, עוד לפני הבלם החדש (ותודה למארק שפינה לו באדיבות את המקום בשבת). הבעיה שלנו היא לדעתי לא שם, אלא שאנחנו פשוט לא כובשים מספיק. יש לנו שחקן אחד שיכול לשים חלוץ מול השער, ושחקן אחר שיכול להבקיע. ואם זה שיכול להבקיע פצוע, וזה שיכול לשים שחקנים מול השער לא מסוגל להשלים שלושה משחקים שלמים בשבוע, מה נשאר לנו בעצם.

אלירן עטר
ניר קידר

והגענו למצב הזה בעיקר כי הכל קרה אצלנו העונה ברגע האחרון: ההגעה של תור. הפיטורים של לוי. ההגעה של מולנסטין. המהפכה בהרכב. שחרור השחקנים המאסיבי. המהפכה השנייה. ועכשיו, בניית הקבוצה מחדש. כל העונה הזאת היא עונה ברגע האחרון. או אולי דווקא בזמן הנכון - אם רואים אותה רק כהכנה לעונה הבאה.

*

הרי אמרו לנו את זה כמה פעמים, אי אפשר להגיד שלא אמרו. זו עונת מעבר, בנייה, תהליך וזה. ואני בכל זאת קיוויתי שאפשר לתת עונה טובה, וזה אומר להיאבק על מקום בצמרת הגבוהה. אני עדיין חושב שזה באמת היה אפשרי: הסיכויים היו נמוכים, אבל אפשרי. זה היה תלוי באופן מוחלט בשלושה דברים: 1. כניסה טובה לעונה של השחקנים המרכזיים – ואצק, גארי, קהת, ניקיטה, גילי, עטר, פלט, נטע. 2. הצלחה של המאמן להוציא מהסגל הזה 100%, לפחות. 3. עונה חלשה של באר שבע ומכבי תל אביב.

חלק מהדברים האלה קרו: ואצק, גילי ועטר נכנסו מצוין לעונה; המאמן נראה בהתחלה כמי שמסוגל, באמצעות רעיונות טובים, גישה נכונה ואלתורים מפתיעים, למצות מהסגל הזה את המקסימום; ומכבי תל אביב אכן נותנת עונה חלשה. אבל הדברים האחרים לא קרו: לגארי לקח זמן למצוא את המקום שלו בקבוצה, ולקבוצה את המקום שלו על המגרש; רוקאביצה חלה והתחיל את העונה שלו רק עכשיו; לפלט היו בעיות אישיות והוא הצטרף לקבוצה כשכבר היתה במדרון תלול; נטע כמעט קרס תחת הציפיות ומשא הקבוצה על כתפיו, ואז גם ואצק נפתע בתקופה קריטית, מה שהעמיס על נטע עוד יותר; ועל קהת אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר. מולנסטין התגלה בינתיים כמי שיכול להכין קבוצה לא רע להפתעות מזדמנות מעמדת נחיתות, אבל מתקשה להקנות לקבוצה שיטה יעילה במשחק מסודר מול קבוצות חלשות. ולבסוף, באר שבע נותנת, למרות המשברון האחרון, עונה שמשאירה אבק לכל השאר.

אבל העונה הזאת עדיין יכולה להסתיים בצורה סבירה. אם העונה של תל אביב תמשיך כך, ושלנו תשתפר בעקבות חלון ההעברות, אני מאמין שעדיין נוכל להילחם על מקומות 2-4. בתרחיש הרע, נילחם על הפלייאוף העליון. ובכל מקרה, מה שהכינו אותנו אליו מתממש מול עינינו: זו אכן עונת בנייה. עונת מעבר.

*

נחזור לבאר שבע. לאור מצבת השחקנים שלו וזהות היריבה, למולנסטין כמעט ולא היתה ברירה אתמול אלא לבנות על משחק מסתגר ועל מתפרצות. השאלה שכמובן עולה מאליה היא - אם כך, למה לא להשתמש ברוקאביצה, שחקן מהיר שמושלם בדיוק למשימות האלה?

רוקאביצה
פייסבוק | מכבי חיפה

אבל מלבד העניין הזה, אני יכול להבין את הבחירות של רנה. הוא רצה להוציא את המקסימום מהשחקנים שלו, ולעשות את זה בלי לגמור אותם לפני המשחק בשבת מול מכבי פ"ת - שגם הוא חשוב לא פחות, אם לא יותר. החשוד המיידי היה ורמוט, שנשמר למקרה הצורך, כלומר למחצית השנייה. בריק נשלח במקומו כדי לעזור להחזיק את מרכז המגרש במחצית הראשונה ולנסות, יחד עם ואצק ונטע, לשלוח את קהת ועוואד למשימות התאבדות בעורף האויב; כשסאן אמור לתמוך במתפרצות, אם יהיו כאלה, וגם לעזור בהגנה על מליקסון ו/או וואקמה. התוכנית היתה לנסות להחזיק כמה שיותר זמן בלי לספוג, אולי לגנוב איזו הזדמנות, עד שיהיה אפשר להכניס את גילי ואת רוקאביצה - ואז לעבור למשחק התקפי יותר.

והתוכנית הזו לא היתה כל כך רחוקה מלעבוד. ההגנה היתה טובה, וכשלא היתה טובה ואליינטה וסאן דאגו להציל מהקו. אבו עביד היה הפתעה נעימה משמאל, כשהמהירות שלו מחפה על חוסר האינטליגנציה היחסי, וגארי היה גארי. בהתקפה מראש לא היה הרבה סיכוי, ואין טעם לשפוט ולבחון את קהת ועוואד לפי המשחק הזה, בו תפקידם הסתכם בעיקר בלנסות להפריע לבאר שבעים להעביר את הכדור מהר להתקפה (ועדיין, בכמה נגיעות עוואד הראה שיש לו פוטנציאל, וזה מעורר תקווה). בצירוף משחק טוב של ואצק והרבה הקרבה ומאמץ של כל השאר, זה נגמר ברע המינימלי.

במחצית השנייה עברנו לתוכנית ב'. זה כבר נראה הרבה יותר טוב מבחינתנו, הרבה פחות טוב מבחינת באר שבע ובאופן כללי קצת יותר כמו משחק בין קבוצות גדולות ופחות כמו משחק חוץ של קבוצה קטנה באולד טראפורד. גילי עשה את הקסמים הקטנים שלו והעביר את כובד המשקל לחצי המגרש של באר שבע, וזנטי שהועדף לפני רוקאביצה הראה שיש לו מה למכור - לטעמי יותר מכל השחקנים ששוחררו בפגרה, כולל מוגרבי. אבל אז הגיע הפנדל -

- שהיה באשמתו של ואצק, שצריך לדעת לא לתפוס שחקן ברחבה, וזה לא משנה כמה תיאטרליות מליקסון הוסיף לזה. יכול להיות ששופטים אחרים לא היו ממהרים לשרוק על זה, אבל זו היתה החלטה לגיטימית לגמרי של יפת. הטעות היא לחלוטין של קמיל, וחבל, כי זה גמר לנו משחק שהיינו יכולים, עם קצת מזל, להוציא בו תיקו -

- ומשם זה כבר היה גמור, ונותר לנו לשמור רק על כבודנו.

מולנסטין מעודד את ואצק
ניר קידר

*

שמרנו על כבודנו. נכון, לא על שמירה על כבודנו חשבנו בתחילת העונה, אבל זה לא דבר לזלזל בו. אם אנחנו רוצים מתישהו לקום מהמקום שאנחנו נמצאים בו, הכבוד וכוח ההרתעה שלנו הם הדברים הראשונים שאנחנו צריכים לשקם; וגם אתמול בטרנר הוכחנו שאנחנו קבוצה קשוחה שלא נכנעת בקלות. ואתם יודעים מה? גם באר שבע צריכה להודות למזלה הטוב שסידר לה את הטעות המאוד לא הכרחית הזאת של ואצק, וסגר לה בקלות סיפור שהיה יכול גם להסתבך מבחינתה.

שמרנו על כבודנו, וזה השלב הראשון בדרך לחזור לעניינים בליגה. כי זה מזכיר לנו מי אנחנו, ומהו המקום שאנחנו מייצגים: קודם כל אנחנו הר, אחר כך כל השאר. אם זה נשמע לכם מוכר, אז נכון, כתבתי דברים דומים בעונה שעברה, העונה הקשה שלנו. ולא במקרה אני חוזר לזה. אני חושב שהתפנית בעונה שעברה של מכבי הגיעה בדיוק באותו מקום, גיאוגרפית, שהיינו בו אתמול: אחרי הפתיחה הנוראית שלנו, הגענו לאיצטדיון שהוא אולי הכי קשה בארץ, וכבר בדקה ה-3 טוואטחה הורחק. שיחקנו כמעט משחק שלם בעשרה שחקנים, ויצאנו מזה עם 0-0. ונכון, הפסדנו גם אחר כך, אבל מאותו רגע כבר ידענו שלפרק אותנו אי אפשר. הר.

ומאוחר יותר באותה עונה, בפלייאוף, אחרי שיצאנו עם עוד תיקו מבאר שבע, ואחר כך עם עוד תיקו מול מכבי תל אביב, באחת העונות החלשות שלנו שאני זוכר, כתבתי: לפני הכל - לפני המשחק היפה, לפני האהרון אמרים והברקוביצ'ים והעטרים והרביבואים והבניונים - אנחנו הר. לפעמים ירוק ויפה, לפעמים קרח ומכוער, אבל הר: חסון, מוצק, ענק, בלתי ניתן לפירוק. ואת זה אנחנו צריכים לזכור. זה הבסיס.

ואתמול הראינו את זה שוב: אנחנו בטח לא הקבוצה האדירה שהיינו בעבר, ואפילו לא הקבוצה שרצינו לראות השנה. אבל אנחנו עדיין קבוצה קשוחה, חזקה; גם עם השחקנים המחליפים, גם בעיצומו של שינוי פנים והשלת נשל. בלתי ניתנים לפירוק. ועכשיו, אחרי שנזכרנו מאיזה חומר אנחנו עשויים, אנחנו צריכים להתחיל לגדול.

שחקני מכבי חיפה מודים לקהל
ניר קידר

*

בסוף כל סיקוונס טירונות בסרטים האמריקאיים ההם, מגיע השלב בו הגיבור משיל את אישיותו הקודמת, הרכרוכית, והופך לחייל קשוח. ניסו לשבור אותו, כמעט הצליחו, אבל הוא החזיק מעמד עד הסוף, התחשל, ועכשיו הוא מוכן לצאת לקרב.

ותמיד לקראת הסוף הוא נתקל באותה חומה אותה לא הצליח לעבור בסצנה הראשונה, ועכשיו הוא כבר עובר אותה. ביום שבת ניתקל שוב באותה מכבי פתח תקווה משבוע שעבר. והפעם אנחנו חייבים לעבור אותה.

כלומר, אם אנחנו חיים בסרט הוליוודי. כי בכאלה תמיד יש סוף טוב.

*

ואם אנחנו לא? ובכן, זה מה שנחמד בכדורגל, בניגוד לסרטים: תמיד יש עוד עונה. זה לא נגמר אף פעם. ולפעמים מה שנראה לך כמו סוף רע הוא רק התחלה של סוף טוב. חבר טוב, אוהד באר שבע, אמר לי שאצלם הכל התחיל בשישייה ממכבי תל אביב בגמר הגביע, והשאלה מה תהיה השישייה שלנו.

ולא אמרתי לו שלנו כבר היתה את השישייה שלנו, גם כי היא לא כל כך נחשבת, וגם כי אם הוא לא זוכר עדיף לא להזכיר דברים כאלה. אבל אני זוכר היטב שמהשישייה ההיא כבר יצאנו לגביע, זה כבר לא יהיה המשחק המכונן שלנו, ואין לי אלא לקוות שאנחנו לא צריכים שישייה אחרת כדי להתעורר שוב. ואולי את המשחק המכונן שלנו קיבלנו בתחילת העונה, ההדחה מול נומה, ומשם הכל התחיל להשתנות, אבל בגדול, בדרך שאת פירותיה עוד נראה, אבל רק בעונה הבאה. אבל בשביל שזה יקרה, זה צריך להתחיל לקרות כבר עכשיו.

ואם בשבת זה לא יתחיל לקרות אז אפילו אני עלול להתחיל להפסיק להאמין בשינוי, ואפילו האופטימיות שלי עלולה להתחיל להאפיר ולהזקין, שלא לומר להתחיל למות, ותוכל להיוולד מחדש רק בעונה הבאה.

מה שכן, לפחות עבור מולנסטין, אם זה לא יתחיל לקרות בשבת, זה עלול לקרב את סוף הסרט שלו, והוא עלול להיות רע.

מולנסטין עם זנטי
ניר קידר

*

ואם כבר מולנסטין: הקרב מול מכבי פתח תקווה בשבת הוא קרב ראשון במערכה ארוכה - המערכה על אירופה. עכשיו, רנה כבר הראה שהוא יודע להוציא שחקנים למלחמה. הוא יודע להכין אותם למשחקים קשים, לבחור את השחקנים שיתאבדו בשבילו על המגרש, להוביל אותם בשדה הקרב ולפעמים גם לנצח. הסיטואציה הזאת, של קבוצה קטנה במלחמה אבודה נגד הסיכויים, כנראה נוחה ומתאימה לו יותר מלעמוד בראש איזה צבא אדיר שיריביו נכנעים מולו מראש, שכובש יבשות בלי קרב.

רק שיש בעיה קטנה. אנחנו בסרט הזה כבר היינו, וקצת נמאס לנו מזה. זה מתחיל לחזור על עצמו יותר מדי, ולהזכיר סרטים בסגנון "לקום אתמול בבוקר" או, אם כבר סרטי מלחמה - "קצה המחר", ההוא בו טום קרוז מתעורר בכל בוקר לאותו יום קרבות. אין לנו שום צורך לחוות את כל זה מחדש, ושום עניין בעוד סרט מלחמה. אחרי מלחמת החפירות של שנה שעברה, ציפינו למשהו אחר - לקבוצה יצירתית, אינטליגנטית, טובה, שלא לומר מלהיבה. למשחקים קלים מדי פעם. היה לנו מספיק מרוני לוי, לקח לנו מספיק זמן להיפטר ממנו, ואנחנו לא צריכים אחד חדש.

ככה שאפילו אם נשיג מקום לאירופה, אני חושב שההחלטה אם להמשיך עם מולנסטין לעונה הבאה צריכה להיות תלויה ביכולת שתציג הקבוצה. עם בלם חדש, עם עומר דמארי ובתקווה עם עוד שחקן התקפי שיגיע אלינו, יחד עם הסגל הנוכחי, אנחנו צריכים להשיג הרבה יותר בשארית העונה מאשר רק כרטיס לאירופה:

אנחנו צריכים לקבל לכל הפחות תקווה לקבוצה גדולה בעונה הבאה. כזו שיכולה להיאבק על אליפות.

ואם לא נקבל כזו, מבחינתי צריך להיות חדים, החלטיים וחד משמעיים עם המאמן, בדיוק כמו שהיינו עם השחקנים הבינוניים שהעפנו בפגרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#