בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

תרשמו: מוחמד עלי. דייגו ארמנדו מראדונה. מייקל ג'ורדן. רוג'ר פדרר

זה היה משחק ענק כי בכל מכה ובכל עווית פנים הרגשת את המשקל שמונח על המשטח: זה היה קרב על הזיכרון. והניצחון של פדרר הקנה לו את הזכות להיקרא "הגדול מכולם", גם לפי מבחן התוצאה

110תגובות
רוג'ר פדרר מחבק את הגביע
HANDOUT/רויטרס

כמה שמגיע לו. אוי, כמה שמגיע לו. כל כך הרבה שנים מגיע לו. יותר מכל אחד אחר מגיע לו. מגיע לו כי הוא הטוב מכולם. הגדול מכולם. היפה מכולם. המוכשר מכולם. מגיע לו כי הוא זה הטניס. כי אחרי שהוא יעזוב, גם הטניס ייעזב. לא לתמיד, לא על ידי כולם, אבל ייעזב. יישאר קצת יתום. יתום מהאיש שבמשך 15 שנה צייר את המשחק עבור אנשים ברחבי העולם. צייר את המשחק בעזרת מחבט, צייר בקווים עדינים ורכים, צייר צורות מושלמות, צייר תנועה, צייר ריקוד, צייר חיים. הדלקנו טלוויזיה כדי לראות טניס ולפתע נחטפנו לעולמות של פנטזיה, של יופי ואמת. אנשים שואלים לפעמים: תגיד, מה יש לך ממנו? התשובה: יש לי ממנו רגעים קטנים של פנטזיה, זה הכל. מכירים משהו יותר טוב?

רוצים לקבל כל טור של אלון עידן ישירות למייל, מיד עם פרסומו? לחצו על ״התראות במייל״, כאן למעלה בשורת השיתוף

וכן, היה חשוב שהגדול מכולם גם ייחשב לגדול מכולם. והניצחון היום היה ניצחון בדיוק על זה: על הזכות להיקרא "הגדול מכולם" בעוד עשר שנים, בעוד עשרים שנה, אולי בעוד חמישים שנה. הייתי חושב שהוא הגדול מכולם גם אם היה מפסיד, והפער בינו לבין היריב המיתולוגי, רפאל נדאל, היה מצטמצם לשני תארי גראנד סלאם. הייתי חושב שהוא הגדול מכולם גם אם בעוד כמה חודשים נדאל היה זוכה ברולאן גארוס, ובהמשך בווימבלדון, ואז ביו.אס.אופן, וחולף על פני פדרר במאזן ההיסטורי. אבל המחשבה הפרטית שלי, ושל עוד מיליוני מאמיני טניס ברחבי העולם, היתה נשטפת ונמחצת תחת מגפי הסטטיסטיקה של ויקיפדיה. הנתונים היו נשלפים, העובדות היו מוצגות, המספרים היו זוקפים קומה, והאמת והיופי היו נשלחים מבוישים לפינה. יפה זה יפה, היו אומרים, אבל זה לא מספיק. לקינוח היו שולפים את נשק יום הדין של מנהלי החשבונות - "מבחן התוצאה".

לכן כל כך שמחתי. כי אמת גדולה כזאת ויופי עצום כזה חייבים, לצערי, לקבל גם את רישיון בית המשפט ההיסטורי לענייני גדולה. פדרר ידע זאת, גם נדאל ידע זאת. ולכן הקרב במלבורן היה קרב על כל הקופה. קרב על ההיסטוריה, על הזיכרון. וכשהכדור האחרון נחבט לעבר הקו, וכשכולם חיכו לעין של הנץ שתכריע מה עלה בגורל ההיסטוריה – נדמה לי שהלב טס דרך הטלוויזיה עד לאוסטרליה רק כדי להזיז את הכדור קצת פנימה, כמה מילימטרים לתוך המגרש, לא יותר, כדי לסגור עניין.

זה היה משחק ענק. ע-נ-ק. לא בגלל רמת הטניס, למי אכפת מהטניס. זה היה משחק ענק כי בכל מכה, בכל תנועה, בכל עווית פנים, בכל ניגוב זיעה - הרגשת את הכובד של הרגע, את המשקל שמונח על המשטח. הרגשת שעל המגרש משחקים כעת שתי הצורות האידיאליות של הספורט: השלמות ההתקפית, היצירתית, עם כמות אדירה של רגש שמרוכז בתוך כף יד, שמסוגלת לשלוח כדור לנקודה מסוימת בחלל בדיוק של כירורג; ומהצד השני השלמות ההגנתית, העיקשת, הלוחמת, שלעולם לא מוותרת ואף פעם לא נשברת. על המגרש עמדו שני ענקים וחבטו זה בזה, הלמו זה בזה, ניסו להכריע זה את זה. וזה היה יפה, וזה היה עצוב, וזה היה כואב, וזה היה מענג. כל כך מענג.

פדרר ניצח בגלל שני דברים. במיקרו, ברמת הטכניקה, משום שהוא עבד על הבקהנד שלו בחודשים האחרונים והפך אותה לחבטה טובה מאוד. זה היה מפתח עבורו, משום שלאורך השנים מול נדאל הוא סבל בגלל הבקהנד. הדפוס היה זהה: נדאל היה שולח כדורים גבוהים עם המון ספין לכיוון הבקהנד של פדרר, שלא היה מצליח להשתלט על הכדור, היה מנסה לברוח לפורהנד, ואחרי זמן מסוים קורס אל תוך עצמו. פדרר ידע שאם יכסה את עקב האכילס שלו, נדאל ייאלץ לחפש רעל אחר. לחפש רעל חדש תוך כדי משחק היסטורי זה לא עניין פשוט.

אבל מעבר לטכניקה, פדרר ניצח בגלל אופי. וזה אולי החלק החשוב ביותר: כי נדאל היה זה שחשף את הסוד הכי כמוס על פדרר – הוא לא כזה חזק מנטלית. כן, רפא הוא זה שבעזרת העיקשות האינסופית שלו פורר את פני הפוקר של השווייצי. הוא לקח את מי שאנשים רבים כינו "רובוט" או "קרחון" או סתם עלבון אחר, והראה שמדובר בבנאדם. ולא סתם בנאדם, אלא בנאדם שביר. בנאדם שאם תשב עליו מספיק, הוא יתייאש. שאם תאיים עליו מספיק, הוא יעזוב. שאם תדרוך עליו מספיק, הוא ייעלם.

מול נדאל, גם פדרר הגדול הרגיש ערום. במשך שנים. במונחים של ילדים, הוא ידע שנדאל "רואה לו". רואה לו את החולשה, את הפריכות, את האופי האפל, הסוער, הלא סגור על עצמו, שהיה לו אי אז, פעם, בנערותו. האופי שגרם לו להשליך מחבטים בזעם, שגרם לו לצרוח, שגרם לו לחבוט בכדורים אל היציע ולהפסיד משחקים שהוא אמור לקחת. רפא היה הסיוט, הצל שפדרר לא רוצה להיפגש איתו ברגע האמת, כי הוא יודע שהוא יקרוס. והוא באמת קרס. פעם אחר פעם אחר פעם.

ולכן המערכה החמישית היתה כל כך מתוקה. כי זאת היתה מערכה "נדאלית" קלאסית שלפתע התהפכה. מערכה שבה פדרר נשבר כבר במשחקון הראשון. מערכה שבה נדאל דורך על הסחבה המנטלית שפשוט לא מסוגלת לעמוד בחום של המטבח האוסטרלי. זאת היתה מערכה שנבנתה בדיוק עבור "ואמוס" של זעם וזיעה ויד שרירית שחורכת את האוויר אחרי נקודת משחק. אבל דווקא על רקע התפאורה הספרדית הזאת, דווקא כשהידיים מכסות את הפנים בבושה והדיכאון מתפשט בכל חלקי הגוף, דווקא אז פדרר הופיע. לא הטניס של פדרר, אלא דווקא הלב שלו. פדרר הבין שזהו, שזה עכשיו או לעולם לא, שזה הרגע לשים את הלב על המגרש. זה הרגע להביט אל תוך ה"וואמוס" ולא להשפיל מבט. זה הרגע להיות שם. לעמוד ערום מול רפא ולהגיד: אני לא מתבייש, ככה אני נראה, מה תעשה?

אז הוא נעמד שם. עירום וגאה ומשוחרר. נעמד והתחיל לחבוט. ובמשחקון השישי הוא תפס את השור בקרניו, ובשביעי התיישב עליו, ובשמיני הוריד אותו לרצפה, ובתשיעי הכריע אותו. פגיון קטן אל תוך הלב, דם שנשפך, מוות, סוף. ועכשיו תפתחו את הספרים ותרשמו: 18. כן, 18. ותרשמו: הטניסאי הגדול בהיסטוריה. ותרשמו: מוחמד עלי, דייגו ארמנדו מראדונה, מייקל ג'ורדן, רוג'ר פדרר. כן, תרשמו תרשמו, למרות שמבחינתי לא צריך לרשום דבר.

לרופא שקיבל אותי אחרי אותו התקף הלב אמרתי: דוקטור, אני לא יודע מה קרה, באמת שלא. זה היה מעין זרם חשמלי שפשוט חתך לי את המוח, ואז את הבטן, ובסוף את הלב. זה קרה תוך חלקיק שנייה, אפילו פחות. ברגע שראיתי על המסך הגדול שהכדור נחת בפנים, פתאום הגוף כאילו התמלא בחומרים מוזרים, משונים, חזקים מאוד. כן, זה היה נעים, אפילו נעים מאוד, אבל באמת שאין לי מושג מה זה, דוקטור, אף פעם לא הרגשתי ככה. תגיד, יש מצב שלדבר הזה כולם קוראים אושר? 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#