דעה

למה הפסקתי לאהוד את ארסנל? לא, אין לזה קשר לארסן ונגר

בעבר מצאתי בקבוצה מצפון לונדון את מה שאחרים מוצאים בדת. והיום? הסטריליות, המסחור והניתוק מהקהילה לקחו את האהבה ורוקנו אותה מתוכן

גור וולנר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מפגש אוהדי ארסנל בתל אביב. אם מישהו היה אומר לי שב-2017 ארסנל תחטוף רביעייה באנפילד, ואני אתוודע לתוצאה רק למחרת, במקרה, תוך כדי קריאת העיתון, הייתי אומר לו "ללכת לישון על האף"צילום: מתוך הפייסבוק של גור וולנר
גור וולנר

לטור שלפניכם יש עבורי משקל נפשי השווה לזה של יציאה מהארון. מדובר בסוגיה משמעותית מאוד בחיי שהדחקתי שנים רבות. חברי הקרובים לא ידעו עליה כמעט דבר, משום שדאגתי שתמיד יהיה לי אליבי למקרה שישאלו שאלות, אך היא הלכה וכרסמה ביסודיות באידיאלים שעליהם חונכתי ובהם האמנתי. מתוך התרשמות עמוקה מתחושת השחרור שחוו רבים לפני שפרקו בפומבי עול שכזה, מחובתי להצהיר כעת ובראש חוצות: אני לא אוהד יותר את ארסנל, כדורגל כבר לא מעניין אותי.

כדי להבין עד כמה בלתי נתפש המשפט הזה עבורי, צריך לחזור ל-1997. דניס ברגקאמפ האגדי – דמות אב לכל דבר ועניין עבורי, גם כיום – מוביל ברגליו הקסומות את התותחנים לאליפות ראשונה בעידן ארסן ונגר. בדרך הוא שובה את לבו של ילד בן תשע מתל אביב שמוצא בו ובקבוצה הנפלאה מצפון לונדון את מה שרבים מוצאים בדת – תקווה, הזדהות, סדר יום, להט אידיאולוגי, התמוססות לתוך דבר גדול ונפלא ממך.

מכאן והלאה, בשלושת העשורים הבאים, הייתי לאוהד אדוק. כזה שכל היבטי חייו מאורגנים סביב קבוצתו. טסתי תכופות ללונדון (עוד בימי הייבורי המיתולוגי), ארגנתי מפגשי אוהדים, אגרתי מרצ'נדייז בצורה כפייתית וצברתי ידע בלתי נדלה על שחקני נוער, סטטיסטיקות של קרנות ושירי אוהדים. ארסנל נעה אצלי על סקאלת רגשות קיצונית, כזו שיש בה הרבה דמעות של כאב ואושר. אני הייתי ארסנל כמו שיהודה פוליקר יווני, ביבי ליכודניק ואליהו נביא. אם מישהו היה אומר לי שב-2017 ארסנל תחטוף רביעייה באנפילד, ואני אתוודע לתוצאה רק למחרת, במקרה, תוך כדי קריאת העיתון, הייתי אומר לו "ללכת לישון על האף".

אבל זה קרה. השחיקה ההדרגתית החלה לפני כחמש שנים כשרובין ואן פרסי, שבו ראיתי את ברגקאמפ הבא, ערק במפתיע למנצ'סטר יונייטד, האויבת הגדולה, ובישר עבורי את קץ עידן התמימות. בתחילה ניסיתי להתכחש לשינוי באומרי כי גם בין בני זוג אוהבים ישנן עליות ומורדות. לאחר מכן התחלתי להיאבק: צפיתי במשחקים בכוח, מתוך תחושת אשמה. צעקתי "יש" אותנטי למחצה בגולים והשתדלתי לעטות פנים אבלות בהפסדים. קראתי שוב את Fever Pitch של ניק הורנבי ואת האוטוביוגרפיה של ברגקאמפ, שאותה כיניתי "התנ"ך 2.0". אבל הזרע כבר נזרע. הפרשנויות הטקטיות התחלפו באמרות כנף קלושות כמו "ככה זה בכדורגל", מפגשי האוהדים הסתיימו בהברזות והמעקב אחר המשחקים הצטמצם להתעדכנות בתוצאות ובהעברות בלבד. 

דניס ברגקאמפ. כבש את לבו של ילד מתל אביבצילום: אי־פי

אלא שאל תהליך הזה, האישי, נוסף אלמנט אחר לאורך הדרך: השינוי העמוק ומעורר החלחלה שעבר הכדורגל העולמי. הדיגיטליזציה הפכה את הצפייה בכדורגל ממלאכתם של משוגעים למשחק, אלה שמחפשים כל בדל של שידור חי באתרים זרים, לתחביב לאומי בפריים טיים. הדיון היה לנחלתם של איציק זוהר ואלי אוחנה.

יתרה מכך, הכדורגל הפך ממשחק ששורשיו בקהילות הפרולטריון הבריטי במאה ה-19 לסחורה סטרילית שמשווקת באגרסיביות בפינות הנידחות ביותר של הגלובוס, ואת האוהד לצרכן. שחקני הנשמה פרשו והוחלפו על ידי שכירי חרב טובים מהם, אך מרגשים פחות, וכספי האוליגרכים והשייחים הפכו את המגרש לזירת התגוששות גאו-פוליטית שמזכירה לעתים את מירוץ החימוש של המלחמה הקרה. 

כל אלה מתנגשים חזיתית עם העובדה שהאהדה לקבוצת כדורגל היא מאחרוני המוסדות השמרניים במאה ה-21. היא עודנה חתונה קתולית. כיום אפשר להחליף מין, מגדר, בן או בת זוג, מקצוע, אזרחות או דת, ולהיתקל בהרבה פחות גבות מורמות מאשר במקרה של החלפת קבוצה. אוהדים שחדלו לאהוד שקולים למפרי נדר עתיק. אין להם מעגלי תמיכה. הם אולי לא קבוצה אתנית הנתונה לטרור או רדיפה, אבל בהחלט מדובר בקבוצה חברתית תחת דיכוי.

אהדת קבוצה מותנית בחיבור רגשי לאחורי הקלעים. אלא שהחיבור הכן והאותנטי הזה הזדהם כל כך באינטרסים מסחריים עד שמשמעותו התרוקנה מכל תוכן. האהדה אפשרית כיום רק כמכשיר המעניק או מעצים זהות קהילתית - כשאתה מכיר את האפסנאי, כשהבן שלך משחק בנוער או כשיש לך מקום קבוע ביציע. הליכוד החברתי הזה היה אחד מהמטרות המקוריות שלשמן הוקמו קבוצות כדורגל, הרבה לפני שזכייה בתארים תורגמה מיידית למיליונים רבים, והחזרה הזו למקורות היא האפשרות היחידה להתגבר על הניכור הגובר והולך שחשים אוהדים כה רבים. אחרת, עדיף כבר לאהוד את גוגל.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ