בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

הפועל ירושלים כבר זכתה בתארים. אף פעם היא לא עשתה את זה ככה

לקבוצה מהבירה יש ניסיון של עשורים במשחקים מכריעים, אבל כפייבוריטית היא קרסה פעם אחר פעם מכובד הציפיות. מול מכבי ראשל"צ, ירושלים היתה קבוצה איכותית כתמיד, אך בעיקר עמידה ובטוחה בעצמה. "אמא, הבאתי גביע" כבר לא גר כאן

6תגובות
ג'יימס פלדין, הערב בארנה. ירושלים כבר לא מפחדת
ניר קידר

הילד עם הגופייה של אמארה סטודמאייר עמד כל המשחק. רגליים צעירות, ודאי, אבל זה לא היה רק זה. המתח גרם לו לייתם את הכיסא, מהרגע שדני רובס חיפש מיקרופון רזרבי בשירת ההמנון ועד השלשה של בר טימור עם הבאזר לסיום הרבע השלישי. אפילו ברבע האחרון חזר לעמוד ולכסוס ציפורניים, כאילו עדיין רובץ באוויר נאחס על-טבעי שימנע מהתחזיות המוקדמות להתממש. ספק אם השתכנע גם כשראובן ריבלין שם גביע בידיו של ליאור אליהו. ואם הלחץ הזה היה כה מושרש בילד עם גופייה של סטודמאייר, אפשר רק לדמיין מה עבר בראש של זקני מלחה.

מכבי תל אביב אמנם לא שיחקה הערב (חמישי), אבל רוחה הבליחה מדי פעם בארנה. קשה להימלט מהרגלים ישנים, וזה בדיוק העניין: הדומיננטיות שלה במשך כל כך הרבה שנים טבועה כה עמוק בכדורסל הישראלי, עד שחולשתה בשנים האחרונות לא השפיעה רק עליה, אלא על הענף כולו. בהקשר של הפועל ירושלים, ההשלכה היתה קטלוגה כפייבוריטיות במעמדי שיא. להיות אנדרדוג היא ידעה מצוין, ניסיון של עשורים בתחום, מוצלח יותר או פחות, אבל פייבוריטית? זה כבר אתגר מסוג אחר, שגם הבית לא מעניק חסינות בפניו. ירושלים קרסה במשחק האליפות מול ראשל"צ ב-2016, ובגמר הגביע מול מכבי תל אביב החלשה ב-2017. אלה היו קריסות מפוארות, שהיו קשורות יותר לרמת המתח הפנימי מאשר לרמת האיום החיצוני.

ליאור אליהו מניף את גביע המדינה, הערב בארנה. אוהדים כססו ציפורניים עד הרגע האחרון
ניר קידר

גם המחצית הראשונה הערב נראתה קשורה לכך. ראשל"צ עשתה את שלה בכך שהתיישבה בכיף בנישת ה"אין לנו מה להפסיד" ואימצה את הקו המקצועי של אנדרדוג באשר הוא - קח את מה שנותנים לך: שלשה חצי פנויה, כל מיס-מאץ' שיוצר יתרון גובה באחד על אחד, ריבאונד התקפה אגרסיבי או הגנת מעבר עצלה. בשילוב עם הבינגו ההיסטרי שהוא אלכס המילטון, זה הספיק לה בשביל לרדת למחצית בפיגור מינימלי ובתחושה שאפשר לעקוץ גביע.

אלא שההבדל האיכותי שהתבטא במחצית השנייה הוא במובן מסוים גם תמצית ההבדל בין הגרסה הנוכחית של ירושלים לגרסותיה הפייבוריטיות הקודמות. העונה היא נראית קבוצה עמידה יותר, גם כשכדורים חלקלקים נוזלים מהידיים של תמיר בלאט או בורחים לג'יימס פלדין בכדרור. עומק ואיכות היו גם בעבר בארנה, אבל עכשיו יש גם תחושה של ביטחון, הלך רוח כללי לפיו הם במרחק שלשה ודאנק מהתפוצצות שתגמור את המשחק. וכשהמצרך הזה נמצא, בלאט יכול להמשיך לזרוק שלשות ברוגע על רקע עידוד בלחן של "אילו ציפורים". ובניגוד למחצית הראשונה, גם לקלוע.

זה לא היה הגביע הראשון של הפועל ירושלים, אבל הוא כן היה הראשון שלה כפייבוריטית מובהקת שהתמודדה עם כל הלחצים שמביאה עמה התגית הזו. זה לחלוטין לא היה יותר "אמא, הבאתי גביע", אלא "תראו אותנו, זוכים בו בסטייל".

תמיר בלאט, הערב מול אלכס המילטון. יכול להעיף שלשות, ברוגע
ניר קידר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#