אלון עידן
אלון עידן
ניו יורק
רפאל נדאל. לצפות בו זו חוויה אסתטית
רפאל נדאל. לצפות בו משחק זו חוויה אסתטיתצילום: Sarah Stier/אי־פי
אלון עידן
אלון עידן
ניו יורק

כבר שנים שבסוף כל משחק באצטדיון ארתור אש ישנו טקס קבוע: המנצח חותם על שלושה כדורים וחובט אותם לעבר היציעים. במהלך ההתלבטות של השחקן – לאן בדיוק יחבוט את הכדור - הקהל יוצא מגדרו, ממש מרעיש עולמות, כדי שהכדור ייחבט לעברו והוא יחזור הביתה עם מזכרת של גדולי המשחק (או של דימיטרוב). השנה מארגני הטורניר עלו על בעיה מבנית: העובדה שיש שלושה כדורים וארבעה יציעים מותירה פלח שלם רוכשי כרטיסים פוטנציאליים מתוסכל. לכן נהגה רעיון גאוני: הוסיפו כדור! כעת השחקן חובט ארבעה כדורים!

אבל בסיום המשחק של רוג'ר פדרר מול דויד גופן בשמינית הגמר – עוד לפני שידע שזאת תהיה הפעם האחרונה שיחבוט כדורים לעבר הקהל – פדרר התבקש לעשות דבר מה נוסף: לבחור מישהו ספציפי ביציע ולחבוט לעברו את הכדור. פדרר בחר לחבוט לעבר תא השידור של ESPN, שם היה בדיוק ג'ון מקנרו. מדובר במשימה לא פשוטה, תא השידור ממוקם עשרות מטרים מהמשטח, והדיוק הכירורגי המפורסם של פדרר הסתיים בחבטה נחמדה, לא יותר, שקירבה את הכדור לתא אבל בוודאי לא הכניסה אותו פנימה.

אחרי שרפאל נדאל גבר על דייגו שוורצמן ברבע הגמר הוא התבקש לעשות את אותו הדבר בדיוק: לחבוט כדור לעבר תא השידור. רפא הסכים לקחת חלק בקרקס המהנה הזה, וחבט כדור שנכנס היישר דרך פתח חלון השידור ונחת ממש בתוך העמדה. הקהל מחא כפיים, המראיין על המגרש התלהב, השדר בתא השידור התפקע מצחוק וגם רפא היה מרוצה. מרוצה מאוד. הוא השתחרר לגמרי מהמוד הקפוץ שלו והתחיל לפזר חיוכים לכל עבר.

למרות שמדובר לכאורה בגימיקים זולים עבור הקהל, עבור שחקנים תחרותיים כמו פדרר ונדאל יש גם לזה חשיבות. לא במקרה הם שני היחידים שהתבקשו לעשות את המשימה. עבור נדאל יש לזה אפילו ערך מוסף: משום שבניגוד לפדרר ששמו יצא למרחוק על היכולת שלו להניח כדורים בנקודות הספציפיות שבהן הוא חפץ, הספרדי עדיין מתואר במונחים של מלחמה, קשיחות ואגלי זיעה. אבל רפא הוא שחקן טניס כל כך מוכשר ומדויק, עם טאץ' נהדר, שהכדור שהוא שלח לעבר תא השידור בדיוק כירורגי שכזה, היה מעין הוכחה סמלית לכל מה שנמחץ תחת התיוגים הקבועים, שהפכו לקלישאה שקשה מאוד לפורר.

לצפות מקרוב בנדאל משחק מול יריב ראוי – וברטיני היה יריב ראוי מאוד בשתי המערכות הראשונות – זאת חוויה אסתטית גדולה. התנועה של נדאל על המגרש פשוט מהפנטת. כדי ללכוד אותה במלואה צריך לדמיין לפעמים שאין כדור במשחק ואין מחבט ואין יריב: זה רק הוא שטס מצד לצד, קדימה ואחורה, מטה את הגוף בכל כיוון אפשרי, בכל זווית אפשרית, תמיד בהתכוונות מלאה, אף פעם לא בערך וכאילו ואולי. מבחינות מסוימות, האיש בעצם משחק מול עצמו.

וכשמתנתקים לרגע מהדמיון וחוזרים למציאות, מבינים שכל היופי הזה נועד לאפשר דבר אחד: להניח את הכדור בדיוק במקום שבו הוא רוצה להניח את הכדור. למשל, בתא השידור של ESPN. והעובדה שרפא הצליח במקום שבו פדרר נכשל חשובה. כי רפא של השנים האחרונות הוא כבר מזמן לא דוחף הכדורים העיקש שממתין לטעויות של היריב. הפאזה הזאת הסתיימה מזמן והוחלפה בגרסה התקפית, אגרסיבית, מדויקת, שחותרת לסיים נקודות כמה שיותר מהר. זה קשור מן הסתם לרצון שלו לשמר את הגוף שלו בטניס עוד כמה שנים, רק שהסטיגמה עדיין לא התעדכנה.

אולי כי סטיגמות לא אמורות להתעדכן כל כך מהר. אולי הנאמנות האמיתית שלהן לא נתונה למציאות עצמה, אלא להפיכת המציאות למעניינת יותר, סקסית יותר. והרי הרבה יותר מעניין לצפות במשחק שמנגיד בחדות בינארית בין לוחם למנתח, בין זיעה לכישרון, בין שרירים לקור רוח. ובכלל, הרי מדובר ב"שור הספרדי". ועם כל הכבוד, מה לשור זועם ולדרופ שוט שנוחת בעדינות ליד הרשת? שור מקסימום נוגח ביריב ושולח אותו לאיכילוב, לא ככה?

אם כבר סטיגמות: מי שינסה לעצור את "השור" – מצטער, מצטער – זה "הרשע". כן, זה המיתוג הנוכחי של דניל מדבדב הרוסי. חמד של בחור אגב. אחד החכמים שתפגשו. בטח לא רשע. זה נכון, לגנותו עומדת העובדה שהוא לא מדבר בקלישאות. שהוא אומר אמת ומוכן לעמוד מאחוריה. לא רק מול קהל ששורק לו בוז והוא מודה לו ש"בזכותכם ניצחתי היום". גם מקצועית אין לו בעיה לשחק בגיגית הבוץ ולהודות בכך. אחרי הניצחון על סטן ואברינקה ברבע הגמר, הוא ישב מול העיתונאים ואמר: זה היה מגעיל, ממש מגעיל, שיחקתי מגעיל בכוונה. הייתי פצוע והבנתי שאסור שיהיה לו מומנטום במשחק. אז שיניתי קצבים כל הזמן, לא רציתי שייכנס לקצב. זה היה מכוער. אבל לא היתה לי דרך אחרת.

הוא לא רשע בכלל, "הרשע". ובקרוב, כשהערפל יתפזר, יקראו לו "הטקטיקן" או "הגאון". המאמן שלו כבר תיאר אותו כגאון, גם מאטס וילנדר. אני לא יודע אם הוא גאון, אבל הוא בטח לא טיפש. ולא שקרן. לכן גם לא תשמעו ממנו משפטים כמו "אני לא קורא מה שכותבים עליי" או "לא אכפת לי מה אמרו עליי בטלוויזיה". ההפך: הוא מודה שהוא קורא כל מה שכותבים עליו. שזה מעניין אותו מאוד. שזה אחד הדברים שהוא עושה אחרי משחקים. ושאם פעם הוא היה מחפש מאמר עליו ומוצא אחד בקושי, הרי בשבועיים האחרונים הוא כמעט שלא עומד בקצב. ובכל זאת, קורא הכל.

מתאו ברטיני. היה יריב ראוי בשתי המערכות הראשונות בחצי הגמר
מתאו ברטיני. היה יריב ראוי בשתי המערכות הראשונות בחצי הגמרצילום: AFP

הוא נהדר המדבדב הזה, תענוג לראות אותו, תענוג להקשיב לו. הוא נראה כמו דמות מספר של דוסטוייבסקי. גבעולי וגרום, שיער חלק מקליש, עם חיוך ממזרי קטן שכמו מעיד על עולם פנימי סוער שמתרחש בתוכו, על כוחות גדולים ואפלים שפועלים עליו ושמטרתו לגרש אותם ולהישאר באיזון.

זה פחות או יותר מה שהוא ינסה לעשות הלילה מול רפא. להישאר באיזון ולגרש אותו. לשאוב את רפא פנימה, אל תוך העולמות הלא קוהרנטיים שבתוכם הוא שוהה, עולמות שבהם לא ברור איזה משחק משוחק כרגע. רפא יביא את האינטנסיביות והאגרסיביות, מדבדב יביא את הריפיון והחולשה. זה נשמע מוזר, אבל מדבדב בחור חכם, הוא מבין שאין לו מספיק כוח לעמוד מול הכוח. לכן מטרתו העיקרית תהיה להחליש, לשבש, לעצור, לקטוע, להגעיל, להתריס. כי אם אתה לא יכול לעמוד מולו, תשב מולו. תשכב מולו. אפילו תירדם מולו. בחלום תמיד אפשר לנצח.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ