רגע בעונה |

כתבי "ספורט הארץ" בוחרים את הרגע שלהם בעונת הכדורגל

הפריצה של פואד, הפרידה מווסרמיל, הערב הראשון באיצטדיון בחיפה, הג'ורה של קורצקי, הבוז לרייכרט, התקווה שצפה מלמטה והמכביזם של ג'ורדי. זו היתה עונת הכדורגל שלנו

ספורט הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ספורט הארץ
עדכונים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

תודה לך, פואד / תמיר כהן

ידעי תוקף את ערן זהבי בדרבי, בנובמבר האחרוןצילום: ניר קידר

האליפות הזאת היא גם שלך. גם הגביע. אפילו גביע הטוטו. את עונת הטרבל הזו יזכרו גם בלעדיך, אבל יזכרו אותה הרבה בזכותך. ועל זה צריך להודות. תודה לך, פואד.

תודה שהערת את המפלצת. תודה שהצלחת לעשות את הבלתי אפשרי ולהוסיף לכוס מיץ המוטיבציה של ערן זהבי עוד כמה מ"ל. תודה שהערת את אוהדי מכבי, שפתחו עונה בבלומפילד כאילו הם ביד אליהו. תודה שעזרת להם להפוך את הבית למקום בו שלוש הנקודות צהובות עוד לפני הירידה לקיבוץ גלויות. תודה שהפכת קבוצה ספק־שׂבעה לקבוצה שמרגישה שכל העולם נגדה. תודה שנתת שש נקודות פור לקרית שמונה והפכת גם אותם לפגיעים יותר, נרגשים מגודל המעמד. תודה.

תיקו 0–0 ללא נקודות, מינוס נקודה בפועל, מינוס ארבע נקודות במציאות. פיצוץ דרבי שעיקרו היה כמה מהר אפשר לגמד את ה־4–0 של אוסקר. ביטול שער של זהבי. כרטיס אדום למספר שבע וכמעט חבלה ברצף הכיבושים. הרחקת קרלוס גארסיה והפיכתו לצללית חסרת ביטחון של התחנה האחרונה שהכרנו. ארבעה משחקים בנתניה. חודשיים ללא בלומפילד, ללא הפאב הקבוע והשעה השמחה על העראק שקדים והליטר טובורג, ללא הבייגל'ה שתמיד מביא מזל. חודשיים של פקקים על כביש 2 וחנייה במגרש עפר מול המשרד של מרים פיירברג. כל זה בגללך — הטרבל גם בזכותך.

עד אותו רגע בו עלה לך הפואד, מכבי היתה האויב הכי גדול של עצמה. המלחמה בקיץ, החזרה וההתפטרות של אוסקר, ההדחה מאירופה, הפרצוף של עדן בן בסט, תחושת השובע והיעדר התחרות בעקבות קריסת יוסי בניון ו־16 אלף מנוייו — כל אלה שמו את מכבי במצב של בקרת שיוט. 80 קמ"ש בלי עקיפות. לרוב זה הספיק, אבל לא בטוח שזה מתכון בטוח לנסיעה ארוכה עד חודש מאי בואכה מוקדמות הצ'מפיונס. עד אותו הרגע בו עלה לך הפואד, ואז הפכת את כל הליגה לאויב של מכבי. משם, כידוע, זה כבר הרבה יותר פשוט. או כפי שסיכם זאת יהונתן כהן: "מה קורה כאן? שלמה תחזיק אותי". תודה לך פואד.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

קורצקי, תתקשר / איתי מאירסון

מנחם קורצקי. "נישאר בליגה"צילום: נמרוד גליקמן

מנחם קורצקי, אז עדיין מאמן בית"ר ירושלים, מתקשר לאוהד מטרידן, ובמשך 19 דקות לא מפסיק לנשוף לתוך האייפון נאצות, ניבולי פה ואיומים באלימות. כולנו שמענו את ההקלטה הזאת. התגובה הראשונית והטבעית ביותר של רובנו, היתה בוודאי גועל ותרעומת על כך שאיש כה דוחה עומד בראש המערכת המקצועית של אחת משתי הקבוצות הגדולות בישראל.

אבל אז, חלק מאתנו, כלומר אלה שלא מסתפקים בפשט אלא מחפשים תמיד את הדרש על פלפוליו היפים (וכותב שורות אלה הוא כנראה אחד מהם), התפתו לראות את ערמת הרפש שנפלטה משפתי קורצקי כהזמנה לדיאלוג אינטלקטואלי: אפשר למשל לתפוש את דבריו כביקורת סמויה שלו על תרבות הריאליטי, שבה אתה קיים רק אם אתה שופך את הלב בלי מחסומים ומסננים; חובבי השיח המזרחי (שכידוע, הוא לא שיח ובוודאי לא מזרחי) יכולים לראות בטינופים של קורצקי דבר חיובי, שכן הוא חושף את עמדתו הפריווילגית של אדם בעל שם אשכנזי כלפי אוהד בית"ר משדרות, שרק הסללה של מערכת החינוך גרמה לו להטריד את קורצקי מלכתחילה; וגם אם אין לך טיעון מבוסס כלשהו על הג'ורה של קורצקי, תמיד נחמד למצוא אחד כזה רק כדי שיהיה לך צידוק אינטלקטואלי לכתוב בעיתון את המילה "ג'ורה", או מלים כיפיות ממנה, כמו "אני אזיין אותך יא שרמוטה, יא זין, יא קוקסינל". היי, זה לא אנחנו אמרנו. זה הוא.

אבל אחרי שעשינו על הפרשה סיבוב אינטלקטואלי, הדבר הנכון ביותר הוא לחזור לתגובה האינסטינקטיבית שלנו ולהיאחז בה. לא כי היא אותנטית יותר, אלא בשל היותה צודקת יותר: קורצקי, כמו כל אדם שמרשה לעצמו לדבר בצורה כזאת, הוא איש דוחה. טוב שפוטר מבית"ר, טוב שנכשל עם הפועל פ"ת, ואפשר רק לקוות שעונת 2014/15 היתה האחרונה שלו כמאמן בליגה מקצוענית. ולסיום, הערה לקורא מנחם קורצקי: כדי לעשות את החיים של שנינו קצת יותר מעניינים, הטלפון שלי כבר מוכן על מצב הקלטת שיחות.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

הפעם הראשונה ב"אבי רן" / עופר פרוסנר

סמי עופר
צילום: שרון בוקוב

העונה של הקבוצה שלי היתה נוראית. שני מאמנים, כולל אחד שאין לי שום דבר טוב להגיד עליו חוץ מזה שהוא אוטוטו עוזב, כדורגל מחורבן ממש ומעט מאוד משחקים ששווה לזכור. אפילו יוסי בניון, שחזר בקול תרועה רמה, היה אכזבה עצומה ובעיקר השאיר טעם מר אצל האוהדים. אבל היו שני דברים טובים: הראשון הוא אותם אוהדים, שהוכיחו לכל מי שעוד היה לו ספק שלמכבי חיפה יש את הקהל הכי טוב בארץ (המספרים לא משקרים). והדבר השני, שכנראה יהיה נכון לעוד שנים ארוכות — שיש לה גם את האיצטדיון הכי טוב בארץ.

למרות שביליתי את מרבית העונה מחוץ לישראל, החלטתי לרכוש מינוי. יציע מזרחי, קומה שנייה, מול הרחבה. מדובר בשני מינויים, כשהשני שייך לאבא פרוסנר. הרגע הכי מרגש שלי העונה בכל מה שקשור לכדורגל היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לאיצטדיון, במשחק מול הפועל פתח תקוה, אי שם בספטמבר.

קשה להסביר איך מרגישה הכניסה לבניין שחלמת עליו בערך 18 שנים. תחשבו על הסקס הראשון עם האשה שאתם אוהבים + היום שהשתחררתם מהצבא + המון גלידה. ככה זה הרגיש לי — ולשמחתי הייתי עם האשה שלי. זה היה כמו להיכנס הביתה. הייתי בהמון איצטדיונים. חלקם גדולים יותר, חלקם יפים יותר, חלקם נוסטלגיים יותר וחלקם מפוארים יותר. אבל אף איצטדיון אף פעם לא הרגיש כמו הבית, חוץ מקרית אליעזר וחוץ מ"אבי רן" (אני לא קורא לו בשם שלו).

אחדש את המינוי לעונה הבאה, לא משנה איפה אני נמצא, בגלל סיבה אחת: אולי אפשר לעזוב בית, אבל הבית לא עוזב אותך. וגם אם הכדורגל נוראי, וגם אם המועדון מטריף לך את המוח, הוא עדיין נמצא שם בלב. ויש לך כתובת — שער G, כניסה B32, גוש 224, שורה 39, כיסא 615.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

להתראות, איצטדיון וסרמיל המושתן / שאול אדר

המנהרה הדוחה שהובילה ליציעיםצילום: שאול אדר

בלב שיכון במידלסברו ישנם פסלי ברונזה קטנים. כדורגל בעיצוב ישן, נעלי כדורגל וסוודר. אחד מסמן את הנקודה הלבנה של איירסום פארק, האיצטדיון הישן של מידלסברו שעמד במקום, אחר את נקודת האמצע, ופסל נוסף את המקום ממנו הבקיעה צפון קוריאה את שער הניצחון מול איטליה במונדיאל 1966. במקום נמצאים גם שערים ישנים של האיצטדיון, הסמטאות נקראות על שם חלקי המשחק, והשכונה זוכרת את המקום שבו שיחקו ענקי כדורגל כמו בריאן קלאף וגראם סונס.

במקום שבו עמד איצטדיון וסרמיל הייתי רוצה לראות תזכורת למקום ממנו נגח אפרים צבי את שער האליפות ב־1975, את הנקודה הלבנה ממנה החמיץ אליהו עופר במשחק האליפות ב־1976 ומולה את הנקודה ממנה החטיא יוסי בניון (והבקיע את הריבאונד) במשחק הירידה ב־1998. אולי גם תזכורת לספסל שעליו ישב יוהאן קרויף כשאימן את ברצלונה בביקורה בבאר שבע; מחווה לאליניב ברדה והגלגול הנוכחי של הקבוצה; תזכורת לילד ארתור וסרמיל, שנספה בשואה ועל שמו נקרא האיצטדיון; וגם זכר למנהרה הדוחה שהובילה ליציעים ולתחושת ההקלה כשיצאת ממנה וראית סוף סוף את הדשא הירוק.

וסרמיל היה אתר מרכזי בחיי האוהדים והעיר. בשבתות שקטות של שנות ה־70', הרעש שעלה אחרי גול של הפועל באר שבע היה מתפשט בעיר הלא גדולה כמו גל הדף. זה היה איצטדיון מחריד שבו יכולת לחוש שייכות. אולי לא ראינו הרבה, אבל בהחלט הרגשנו את המשחקים. זה היה מקום ששימש כבית. בו זכינו בשתי אליפויות וניצחנו הרבה יותר משהפסדנו, אבל זה היה גם מתקן לא ראוי לזיכרונות האלו.

וסרמיל היה איצטדיון מושתן, בכל מובן של המלה, שפגע בקבוצה, מנע ממנה להתפתח והעיד היטב על מעמד הכדורגל בישראל ועל מעמדה של באר שבע בישראל. רוב חיי כאוהד עברו בצל הבטחה לבניית מתקן מודרני והבנה שהעלבון של וסרמיל יישאר עוד שנים רבות. טקס הפרידה מהאיצטדיון, ראוי שיכלול בולדוזרים שיוודאו כי לא ייערכו עליו יותר משחקים והתנצלות בפני האוהדים לדורותיהם. עכשיו, כשרואים את האור בקצה המנהרה, ניתן לומר שווסרמיל היה איצטדיון נורא, עלבון מתמשך וסיוט פיזי, אבל גם המקום עם הזיכרונות המתוקים ביותר מילדות ועד היום, זיכרונות של אליפות, כדורגל והחיים ההם בבאר שבע.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

המכביזם של ג'ורדי קרויף / אורי משגב

גולדהאר, קרויף והשלל מהכסף הגדולצילום: שרון בוקוב

עונת הכדורסל 1971/72 אינה זכורה במיוחד. בסיומה זכתה מכבי תל אביב באליפות שלישית ברציפות. חשבתי עליה העונה, אי שם בחודש דצמבר. נועלת הטבלה, הפועל פתח תקוה, פנתה למכבי תל אביב בבקשה לאפשר לה לשתף במפגש הקצוות ביניהן צמד מושאלים משורות האלופה, עמרי אלטמן וריף פרץ. המנהל המקצועי ג'ורדי קרויף סרב. "יש למכבי עשרות מושאלים. אני לא יכול לתת לאחד ולאחרים לא", הבהיר.

קרויף הפנים מהר את הדורסנות המכביסטית, המוכרת כל כך ממחלקת הכדורסל. לא מיותר להזכיר שהוא לא עשה הרבה בקריירה המקצוענית שלו. הקבוצות ששכרו את שירותיו כשחקן קיוו בעיקר שידבק בו ניצוץ מאבק הכוכבים של אביו; לשווא. כמנג'ר הוא משתעשע כאן כבר מספר שנים עם ההון שמיטש גולדהאר שופך על מכבי תל אביב. לליגת האלופות טרם הצליח להצעיד את הקבוצה. אליפויות בארץ כל אחד היה לוקח עם הסגלים המגוחכים בגודלם שהכסף הגדול מעמיד.

לקראת גמר הגביע דווח שמכבי סובלת ממכת היעדרויות. מהספסל שולבו באותו משחק טל בן חיים, ברק בדש וברק יצחקי. לא שותפו עדן בן בסט, גיל ורמוט, איתן טיבי, קרלוס גארסיה ועוד כמה ששכחתי את שמם. זה לא מנע מהשדר לשאוג אורגזמטית ("וואו, וואו, וואווווו") בכל שער שהטרבליסטית הטרייה החדירה לשער של יריבתה האומללה. במיוחד נחרת בזיכרון המשפט שהפנה לרעהו לשידור: "שלמה, תחזיק אותי".

זה רק סימפטום למחלה הישראלית הנפוצה של סגידה לכסף ולכוח. לא את השדר צריך להחזיק, אלא את מכבי תל אביב וקרויף. אחרת האליפות השלישית ברציפות תהפוך לחולייה נשכחת בדרך ל־23. כבר היינו בסרט הזה. כך מוחקים ענף תחרותי והופכים אותו לזירת אימונים של מועדון אחד.

לזכות ההתאחדות ייאמר שהזדרזה לסגור את הפירצה המקוממת שבמסגרתה מותר לקבוצה המשאילה למנוע את שיתוף השחקנים המושאלים נגדה, אבל זה לא מספיק. מכבי העבירה לשורותיה העונה, למחרת הדרבי ובנסיבות חשודות, את הכוכב היחיד שנותר בסגל של יריבתה העירונית הקורסת. כעת היא מסרבת לשחרר לדרכו את הכישרון הצעיר שהחליף שם את ורמוט, וכל מבוקשו הוא להישאר בקבוצה שבה יהיה לו סיכוי אמיתי לשחק.

אין טעם לבוא בטענות למכבי, או לצפות מקרויף לערכים אחרים. ככה זה בג'ונגל. התרופה היחידה תהיה בהקשחת הרגולציה היכן שניתן ובעיקר בהגעת בעלים שישאפו לתת קונטרה אמיתית לגולדהאר ולא יסתפקו בשליחת איגרות ברכה חנפות אחרי עוד אליפות.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

יוסי בניון, סמל המשבר / עירד צפריר

בניון. היה צריך להפוך למחליף האולטימטיבי, מה ששלום תקוה וראובן עטר עשו בדמדומי הקריירהצילום: ניר קידר

דקה 92, יום שני האחרון: על הדשא, מכבי חיפה בפרפורים אחרונים בעונה שכולה כישלון. על הספסל, יוסי בניון מצטלם עם ילדים ודופק סלפי מחויכים. גם בראיון הוא נינוח, נינוח מדי. "לא הגיע לנו להגיע לאירופה", הוא אומר מבלי לקחת שום אחריות אישית. כמה שונה מיניב קטן, שבתקופות רעות היה נעמד מול המצלמות ומפיל את התיק על עצמו.

"בניון זה כוכב של מכבי חיפה, לא סמל של מכבי חיפה", הסביר לי השבוע אוהד שרוף. הבעיה שבעונת החזרה שלו לקבוצה בה דרך כוכבו, בניון הוכיח עד כמה דעך כוכבו. האכזבה היא קודם כל מהיכולת, אבל לא רק. בניון היה צריך להפוך למחליף האולטימטיבי, מה ששלום תקוה וראובן עטר עשו בדמדומי הקריירה. במקום זאת, שיחק יותר מדי דקות (כלומר, בזמן שלא היה פצוע) וביהירותו עוד ציין כי אחוזי ההצלחה של הקבוצה גבוהים יותר אתו מבלעדיו.

גם מיתוס "הסמל" נסדק העונה. נכון, הקהל הרחב של מכבי חיפה ולבטח הדור שלא ידע את יוסף, סוגד, אבל קשה לשכוח את העימות המילולי הילדותי עם אוהד לאחר התיקו בסכנין. מעטים יודעים שבניון התעמת גם עם הקופים הירוקים באימון מסכם לקראת המשחק האחרון מול מכבי ת"א. מאז, האולטראס לא מעודדים אותו כלל ומדלגים עליו בשירי השחקנים. זה בולט עוד יותר על רקע האהבה האינסופית שהרעיפו העונה על הקפטן הפורש.

באופן רשמי, קטן שם מאחוריו את הסכסוך עם בניון. בתוכו, הוא עדיין מאמין כנראה שבניון, האיש שכבר מתנהל באופן לא רשמי כמנהל מקצועי במכבי חיפה, היה חלק מההחלטה להפרישו. והאמת, מישהו מדמיין שחקן של חיפה מעז לצלם סלפי על הספסל בקדנציה של קטן? פעם גם אי אפשר היה לדמיין את האוהדים יוצאים נגד יעקב שחר, אבל כשהקפטן־מנהל שלך מחזיק בסוכנות שחקנים ואתה מפרסם בעיתון מודעה שמברכת את מכבי ת"א על הטרבל, אפשר להבין מדוע המשבר במכבי חיפה הוא לא רק מקצועי, אלא גם ואולי בעיקר ערכי.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

גמר של תקווה / עוזי דן

גמר הגביע. מסתבר שאפילו הכדורגל יכול להיות ברמה גבוהה, או לפחות מלא שעריםצילום: שרון בוקוב

במעט מאוד משחקים מתחרה קבוצה ישירות על תואר - ראש בראש, המנצחת זוכה, נקודה. בליגה זה יכול לא לקרות שנים וגביע הטוטו אינו מעניין. לכן גמר גביע הוא משחק מושך, לא משנה מי מגיעות אליו. כשהוא מערב שתי קבוצות גדולות, אחת מהן הקבוצה שלך שמגיעה אליו אחרי עשור, כאשר הוא מתקיים סוף סוף באיצטדיון ברמה גבוהה והאווירה מחשמלת - גם בגלל שני מחנות אוהדים גדולים, שווים בחלקם, שצובעים כל מחצית מהיציעים בצבעים שונים — זה הופך את המשחק למיוחד באמת.

לפתע מסתבר שאפילו הכדורגל יכול להיות ברמה גבוהה, או לפחות מלא שערים, דרמה וביצועים יפים מאוד לביצה המקומית. נכון, הפועל באר שבע התפרקה מנטלית באיזשהו שלב וההגנה שלה לא היתה טובה, אבל כל זה לא באמת משנה. תוסיפו את העובדה שהקבוצה שלך לוקחת דאבל נדיר, שלא לומר טרבל היסטורי, ותקבלו תמהיל פנטסטי.

הכדורגל הישראלי סובל מלא מעט חוליים ובעיות. גם הרמה, איך נגיד בעדינות, אינה בדיוק כמו בקאמפ נואו, סטמפורד ברידג', אליאנץ ארינה או יובה סטדיום. אבל בערב קסום אחד בחיפה כמעט הכל בו הסתדר, לפחות במגרש. התאימה אפילו העובדה שאת הגביע העניק נשיא שהוא שילוב של בן אדם הגון וכזה שאוהב ומבין כדורגל, בניגוד גמור לשני קודמיו בתפקיד הרם.

החיבוק הארוך שהעניק רובי ריבלין דווקא למהראן ראדי, בגלל הקריאות הגזעניות שספג ימים קודם לכן, היה במקום. בערב אחד בחיפה, נראה היה שיש לכדורגל הישראלי תקווה של ממש.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

השינוי מתחיל מלמטה / ודים טרסוב וגד סלנר, כדורגל שפל

משחק של הפועל ערערה. מגשימים את חזון החלוצים צילום: כדורגל שפל

זאת היתה בערך הדקה ה־30, כשגברת צעירה ונחמדה הציעה לנו כריכי פרושוטו שהכינה בביתה. האירוע התרחש רגעים ספורים אחרי שננזפנו בנחמדות על ידי אוהד שהגיע והסביר כי לא מקללים במשחקי בית"ר נורדיה, גם אם מדובר באירוע גורלי כמו המשחק בו נכחנו, נגד יניב חולון. בכל זאת, "משפחות שלמות, על ילדיהן, מגיעות למשחקים". אלה היו הרגעים בהם הרשנו לעצמנו להתחיל לסכם את העונה על הצד החיובי שלה, על קבוצות האוהדים החדשות שקמו לצד ההתעוררות וההתמדה אצל אוהדי קבוצות נוספות בליגות הנמוכות.

מיותר לציין שזה לא היה פשוט עבורנו, שני אנשים שציניות ויאוש הובילו אותם מלכתחילה אל המסע התיעודי־היתולי בנבכי הליגות הנמוכות, להודות שמשהו טוב קרה השנה. כמו בכל שינוי חברתי בקנה מידה, גם כאן מרגישים שהשינוי מתחיל מלמטה, תרתי משמע. התחתית הפראית והמציאות הלא פשוטה שהליגות הנמוכות מציבות בפני אוהדים שמאסו ב"תהילה" של הליגות הבכירות. שלל האינטרסים הכלכליים, האנוכיים ולפעמים סתם הזויים שבעלי הקבוצות הטוטליטריים מכתיבים לחובבי הספורט הכל כך שורשי הזה, הבריחו אותם בעצם חזרה אל חיק אותו משחק שהפסיקו ליהנות ממנו. ההבנה שאפשר ללכת שוב לכדורגל כדי לשמוח ולהתאכזב, לצהול משמחה ולהיקרע מעצב, רק בגלל שזה סוף סוף שלך. כן, למרות, ואולי בכלל "בגלל" — אם אתה חובב כדורגל שפל — שמדובר במגרשים שלא האמנת שיהיו קיימים בשנה הנוכחית, וישתמשו בקלישאה הזאת גם בעשור הבא וגם בעשור שאחריו.

אולי בכלל מדובר בלא פחות מהגשמת החזון החלוצי: לעזוב מקום שרע לך בו למקום גרוע לא פחות, רק כדי להקים שם משהו טוב יותר. חזון ציוני, חלוצי וספורטיבי, ששותפות לו קבוצות כמו בית"ר נורדיה לצד הפועל רהט, שמשון תל אביב לצד הפועל בקא, ורובי חיפה לצד הפועל ערערה? למה לא. אם יש מקום שזה יכול לעבוד ולשנות מציאות, כמו תמיד, זה רק מלמטה.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

בסמי עופר לא ידעו / ניר צדוק

בזכות התאמה מושלמת בין התחדשות חיצונית לפנימית, הפך ניצחון מתבקש על יריבה נחותה לבשורה על עידן חדשצילום: שרון בוקוב

ימי פומפיי האחרונים של מכבי חיפה התארכו לכדי שבועות ספורים, הזמן שחלף בין הניצחון על סכנין במחזור הפתיחה להפסדים שעקבו אחריו. כמו העיר הרומית שכוסתה בשכבה עבה של אפר געשי, גם מכבי חיפה שינתה בבת אחת, באופן הרסני, את צורתה; יסודות שנשבעו ביציבותם קרסו, חלום הפך לאשליה, תקווה למשהו שקבור תחת אבנים כבדות. תוך ארבעה חודשים, ארבעה משחקני ההרכב באותו משחק לא יהיו חלק מהקבוצה. המאמן יעזוב אפילו קודם לכן. רובן ראיוס, גיבור השעה, יעמוד בקרוב בפני גורל דומה. 

גם בעוד 50 שנה תישאר מכבי חיפה במקום החמישי בטבלה הסופית של עונת 2014/15, מרחק אינסוף נקודות מאליפות. זו השורה התחתונה, נטולת הסייגים והניואנסים, שמשמעותה בלתי ניתנת להכחשה — כישלון. אלא שלעתים אין בכוחם של מספרים לספר את הסיפור במלואו. במקרה של מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, נעשה שימוש בכוכבית כדי לציין מוטציה, הפחתת נקודות, שעיוותה את הסטטיסטיקה. במקרה של חיפה, היא תוכל להזכיר לארכיאולוגים ספורטיביים שסביב להריסות התקיימו פעם חיים, גם אם להרף עין.

הניצחון על סכנין הוא מעשה קטן של חסד שהרעיפה מכבי חיפה על אוהדיה לפני שתיקח את לבם, תכווץ אותו, ותחזיר. במובן מסוים, היא העניקה להם פיצוי לפני שהסבירה על מה הוא מגיע להם. אותן 90 דקות, במהלכן החשש הגדול ביותר היה מהפקקים ביציאה מהחנייה, מרחפות מחוץ לציר הזמן של העונה. בזכות התאמה מושלמת בין התחדשות חיצונית (משחק ראשון בסמי עופר) לפנימית (צוות אימון זר, חזרת יוסי בניון), הפך ניצחון מתבקש על יריבה נחותה לבשורה על עידן חדש. התממשה או לא, זה כבר עניין אחר; כשם שהתצוגה מול סכנין לא רמזה על ההפסדים שיבואו, אלו לא משליכים עליה. מי שהיה במגרש באותו ערב חמים של יום שני הרוויח רגע. זה אולי לא הרבה, אבל זה מה שיש לאנשים שאין להם צלחת.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

בן רייכרט? בווווזזזזז / ספי קרופסקי

קורבן של הנסיבות. בן רייכרטצילום: שרון בוקוב

שער 5 בבלומפילד אוכלס באופן חלקי כששחקני הפועל תל אביב עלו להתחמם לפני המשחק נגד הפועל רעננה בסיבוב השני, אבל גם הנוכחות הדלה ואווירת הנכאים הכללית לא הפריעו לגל האמוציות שהשתחרר ברגע שבן רייכרט, עד לפני רגע שחקן מכבי תל אביב, עלה להתחמם ממש מתחת לאף שלנו, בפינת המגרש. אתה חושב שהתבגרת, שחלפו להם הימים בהם מיהרת לקלל, לאבד עשתונות ביציע. שהפכת לאדם שקול ומיושב. אבל משהו השתחרר בי ברגע הזה.

רק לפני רגע הפסדנו בדרבי (שלשם שינוי שוחק במלואו) וחשבנו שזה סוף העולם (כי כל הפסד בדרבי הוא סוף העולם). אבל זה היה רק אפריטיפ לכוס התרעלה שאנו, אוהדי הפועל, אולצנו לשתות רגע לאחר מכן: גילי ורמוט עובר למכבי, אנחנו מקבלים שני נערים בהשאלה. כן, בהשאלה (וגם כסף). אין נמוך מזה. זו היתה מפלה מפוארת.

והוא ניצב שם מתחתיי ביציע, הנער רייכרט. שומע היטב את הקללות. מתעלם, אבל רק בקושי. מספרים שהוא בכלל אוהד הפועל. ושיש לו כדורגל. ושבכלל, זו לא אשמתו. והם צודקים כולם. אתה יודע שגם הוא קורבן של הנסיבות. שהוא כלי בידי אנשי עסקים חזקים וצינים. ושהפער בין להיות שחקן אהוד לאויב מס' 1 כל כך קטן. ושאולי עוד רגע הוא יחתום על חוזה ארוך טווח בקבוצה ויהפוך לקפטן. ואולי גם לסמל. ויכתבו לו שיר שחקן סוחף וקליט. ובעוד 15 שנה, כשיפרוש, נזכיר רק כקוריוז משעשע את המשחק הראשון ההוא, כשכולם צעקו לו בוז.

אבל אלו מחשבות רציונליות שלא באמת נקלטו בראשי באותם רגעים, לפני המשחק נגד רעננה. ובכלל, כדורגל מעולם לא היה עניין לאנשים רציונליים.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ