בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צעד קדימה, שניים אחורה

על אף ההפסד, בית"ר התחזקה כקבוצה. היחס המשפיל לדריו פרננדז והסרת התמונות של איציק קורנפיין מלמדים שנחלשה כמועדון

9תגובות

זו תקופה לא פשוטה להיות בה אוהד בית"ר, וזה גדול בהרבה מהמשחק האחרון נגד הפועל חיפה. המשחק אמנם אכזב במידה מסוימת - בעיקר לאור הג'אזינג אפ, גם על ידי התקשורת, אבל גם על ידי הקבוצה עצמה - והרכש שנראה, לפחות על הנייר, די מרשים. אבל זה עמוק מזה, וכרגיל הרבה יותר מורכב. זה היה השבוע, או השבועיים, או החגים – בהם בית"ר ירושלים התחזקה כקבוצה, אבל נחלשה מאוד כמועדון.

כאן צריך להדגיש: טביב אינו מתנהל ברהבתנות הגאידמקית, אמנם, ובית"ר שלו הרבה פחות "בבלית" (מלשון מגדל בבל) מאשר הקבוצה שהייתה כאן באמצע העשור הקודם, על זריה ושכירי החרב שלה, אבל שוב מסתמנת חזרה, כמעט מצמררת, על אותן טעויות שביצע גאידמק כבר בתחילת דרכו במועדון – התנתקות מהסמלים וחבירה (במקרה של גאידמק חשאית, במקרה של טביב גלויה לחלוטין) לגורמים הכי קיצוניים שבקהל האוהדים. זה התחיל בערב ראש השנה, כשאל הרמת הכוסית המסורתית הוזמנו אנשי "לה פמיליה", אשר ניצלו את הביקור כדי  להסיר תמונות של קורנפיין מקירות המועדון בבית וגן (מזל שלא שרפו אותן). כאילו לא עמד 18 שנה בחזית, כאילו לא הציל את המועדון מהתרסקות פעם אחר פעם – בהתחלה כשוער, אחר כך כיו"ר. גם אם חילוקי הדעות איתו ברורים וחדים, נדמה שיש דרך לנהוג בשחקן שנתן את ליבו וגופו (תרתי משמע) למועדון שאת שמו אתם נושאים לשווא. הנה לכם, שני החטאים במכה אחת – גם הרומן עם לה פמיליה, וגם הפרידה – הצורמת, העצובה, המדכאת – מהיו"ר, שגם אם עשה טעויות בדרך, אהב את בית"ר באמת ובתמים.

ניר קידר

השיא הגיע במשחק בשבת. שריקות הבוז הצורמות לדריו פרננדס, כאשר קיבל זר פרחים וחולצה ממוסגרת, היו בעיניי שבירת שיא של ביזוי אנשים שתרמו למועדון (גם אם קיימים איתם חילוקי דעות מקצועיים, משמעתיים או אידיאולוגיים). פרננדס ויתר בעבר על חוזים טובים יותר כדי לשחק בבית"ר, ואלמלא היה נבעט מהמועדון ברגל גסה (כנראה, גם כן, בהוראה ישירה של "החברים" מלה פמיליה), היה מוכן להישאר במועדון עוד שנים רבות. פרננדז היה צריך להיות במועדון עד סוף הקריירה, וגם לאחריה. הסיבה היחידה שהתבזה כך על ידי מי שפעם היו האוהדים שלו, אשר שבו והוכיחו שהם מסוגלים לעשות הכל כדי לשמר את תפיסת עולמם הצרה והמכוערת (משריפת מתקן האימונים ועד קללות ואיומים כלפי השחקנים שלך), היא כי "העז" לעמוד לצד המועדון בתקופה קשה, ולתמוך בקבוצה ובמנהליה במקום בקבוצת אוהדים קטנה שאיימה להרוס, לשרוף ולסחוט את המועדון באיומים.

באופן ראוי, כמעט נדרש, פרננדז נתן בשבת משחק נהדר. היו בו את כל הנשמה, העוז והלחימה שחסרו במרכז השדה הבית"רי – המונהג ע"י מחליפו, אוסה גואובדיה, המכונה בכינוי הלא ברור "אייס קרים". תשוו בינו לבין פרננדז, ותראו איפה היינו – ואיפה אנחנו עכשיו. תסתכלו על שניהם, ותראו אותנו. לעומת אייס קרים הגמלוני והמנותק, פרננדז לוחם וסוער. בתיקול שעשה בדקה ה-90 על קריאף, כמעט רציתי להריע לו משום שהגיע לו לנצח. משום שנשאר נאמן בזמן שהאחרים לא, ושילם על הנאמנות הזאת – כמה מצער – בבעיטה מהמועדון שאותו כה אהב. בית"ר לא שיחקה רע, אבל הפסידה. הפסידה בצדק. הפסידה כי סטתה מהדרך שבה היא אמורה ללכת. משחק שבראשיתו אתה שורק בוז צורם לסמל שלך, לא יכול להסתיים עם ניצחון. כל דבר אחר היה פשוט עלבון לחוקים הבלתי כתובים של הכדורגל. הפועל חיפה לא יותר טובה מבית"ר; למעשה, ראית ממנה פחות כדורגל ראוי לשמו מאשר מהקבוצה שהפסידה, אבל היה לה פרננדז אחד יותר מאיתנו. אחד יותר מדי.

שרון בוקוב

כשמחברים הכל לראיון הכואב שנתן איציק קורנפיין בסוף השבוע האחרון, מתקבלת קבוצה שיכולה להגיע להישגים, אבל של מועדון בפשיטת רגל, שמתנכר לסמליו, מרחיק מעליו את רוב אוהדיו, ונשאר עם החיבוק החם של הקומץ. זה לא יכול, ולא צריך, להחזיק מעמד. השאלה היחידה שנותרה היא מתי בדיוק האסימון יירד לטריואימוורט טביב-רביבו-קופל (אגב, איפה הספונסרים? ולמה הם לא הגיעו?). הימור קטן: ברדיוס הראשון. כשזה יתקרב אליהם לכיס, זה יכאב באמת.

קשה לקבוע חד משמעית לגבי הקבוצה עצמה. היא עדיין נעה בין דקות של כדורגל מרתק לבין שיעמום, ובעיקר יציבה בלהיות לא יציבה. העסק עדיין עוד צריך להתחבר, אבל נדמה שאם עולה עד כה מסקנה מקצועית, הרי היא זו: בעוד בנגורה וטונייס עושים רושם טוב (למרות ההחמצה של הראשון), שני הזרים האחרים שראינו – אייס קרים, ובעיקר לאנדרי מולמו (שגורם לך לתהות האם היה שווה לוותר על חיים מגרלשווילי) – מסתמנים כפלופ מהדהד. טיב שאר הרכישות, כולל בריאן ג'ונס שלא שיחק דקה, יתבהר עם הזמן. באופן יסודי, לבית"ר יש קבוצה טובה שמסוגלת (עם הזמן) לנצח ולהגיע להישגים. אבל אני? אחרי השבועות האחרונים, מעולם לא הרגשתי רחוק יותר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#