בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג השחור

הגיע הזמן להתחיל מחדש

דגלי הניצחון של לה פמיליה מתעופפים באוויר, ההנהלה מתבוססת בשכונתיות ומחלקת הנוער ממשיכה לדשדש. בית"ר על סף פשיטת רגל

7תגובות

הפסדים כאלה, לפעמים, הרבה יותר צורבים וקשים מתבוסה, בעיקר לאור הנסיבות: מכבי תל אביב לא באמת חשבה על המשחק הזה. היא באה כדי לחזור בשלום לקרית שלום. היא שמרה על הרגליים, נזהרה מתאקלים, שיחקה בהרכב חסר יחסית והוציאה מהר מאוד את האסים שלה, לקראת המשחק החשוב באמת שלה השבוע – ביום חמישי. ובתוך המצב הזה, כשמכבי לא מתאבדת על המגרש, היא כובשת פעמיים ומגיעה לעוד שלושה מצבים (לפחות) של גול בטוח. משחקים שבית"ר של פעם, ואפילו לא ממש מזמן, היתה מסתערת עליהם. כמו לפני 11 שנה, בנובמבר 2002, כשמכבי חיפה, שיכורת הניצחון הענק שלה על מנצ'סטר יונייטד, חטפה מבית"ר (גרועה בהרבה) רביעייה מושלמת בלילה בלתי נשכח. רק השנה מכבי פ"ת, קבוצה שלפחות על הנייר אמורה להיות פחות טובה מבית"ר, הצליחה לנצל את השאננות המכביסטית ולגנוב נקודה בבלומפילד. אבל בית"ר אפילו לא היתה קרובה.

ושלא תעזו להאמין לתוצאה הזאת, 2-1 (משער יפהפה של בריאן ג'ונס). לו היינו מוציאים נקודה מהמשחק הזה זו היתה גניבה שמעילת הכספים של אברהם הירשזון היא מעשה חסד לעומתה. בית"ר לא היתה שווה תיקו. היא היתה שווה הפסד בהפרש גדול בהרבה משער אחד. מול מכבי מאוד זהירה, בית"ר פשוט לא היתה קיימת. נתנה ליריב העדיף לטייל, ולהגיע – בקלות, פעם אחר פעם – לאחד על אחד מול אריאל הרוש, ששוב הוכיח כמה הוא הדבר הטוב היחיד שקורה כרגע בקבוצה.

אבל הרגע הכי כואב במשחק היה בדקה ה-40. הרגע בו מס' 10 בתלבושת הלבנה שלח כדור שטוח לפינה השמאלית של הרוש. בערך מאותה פוזיציה שממנה חברו לקבוצה, ערן זהבי, שלח לי חץ מדויק ללב במאי 2010. ברק יצחקי – אולי השחקן הכי איכותי שבית"ר ירושלים הצמיחה מאז אלי אוחנה – שבר לי את הלב ונמנע מלחגוג. לימד שיעור בג'נטלמניות את החבר שלו, שלא היסס לנופף בחולצה הצהובה אל מול הקבוצה בה גדל. ברק הבקיע, הרכין ראש וחזר לאמצע. אבל עם כל הכבוד לכסף של מיץ' גולדהאר, העובדה שיצחקי מלהטט היום במדים של קבוצה אחרת היא אך ורק עלינו. היא מעידה על כשליו הארורים של עידן גאידמק, עידן שחוזר היום – ביתר שאת ועם פחות כסף – בבית"ר של אלי טביב.

שרון בוקוב

שוב זמן שיגעון, שוב מהומה עד אין קץ. אלי כהן הודח באופן מביש – אם יש משהו שמנוגד לרוח ההדר הבית"רית, זו שבית"ר ירושלים אמורה לסמל, זו הדחה של מאמן באופן כל כך לא ג'נטלמני – ורוני לוי הגיע העירה. עוד מהלך שתוזמן ע"י הקהל. במשחק שלשום, הודיע שדר הקווים שהכנסתו של דוד רביבו למגרש נבעה מלחץ האוהדים, ש"ישבו לאמסלם על הראש". פעם, הרחוב היה מנהל את בית"ר ירושלים בעקיפין, הפעיל לחץ על ההנהלות, השתמש בכוח המחאתי שלו כדי לייצר מהלכים. היום זה אפילו לא עקיף, זה ישיר לחלוטין.

טביב יכול לספר לתקשורת עד מחר ש"הקהל לא מתווה לו את הדרך", אבל התוצאות ברורות: הקהל לא רצה את אלי כהן, ונמצא בהתאהבות ארוכת שנים עם רוני לוי. הם לא זוכרים את העזיבה המבישה שלו, בעיצומה של ההכנה לעונת 2011/12, לטובת איזה רומן חטוף עם ג'יג'י בקאלי, הבעלים הקפריזי של סטיאווה בוקרשט. הרי "האויב של אויבי הוא חברי", ואיציק קורנפיין הוא האויב מבחינתם – אז האהבה לרוני לוי היתה אינסופית.

אינני חושב שרוני לוי הוא האיש המתאים. אף מאמן לדעתי לא מסוגל לעשות יותר עם בית"ר הנוכחית, ואני מתקשה לראות את השחקנים נוהרים לשחק בקבוצה במצב הקיים. בינתיים, בלון תקשורתי אחד של טביב התפוצץ: רועי קהת, אקס מכבי ת"א, סגר בקרית שמונה של שרצקי. כנראה שגם הספינים האחרים מבית מדרשו ייגוזו עם הזמן – עד שלא יישאר מהם דבר מלבד אוויר. ונישאר, פחות או יותר, עם המצב הקיים. אולי עם כמה זרים חדשים, מקסימום.

ניר קידר

אם יש תקווה במינוי של רוני לוי, היא בחשיבה קדימה, בראייה ארוכת טווח. לרוני לוי יש מגרעות רבות, אבל מעלה אחת גדולה: יסודיות. אם יקבל מטביב (ומהאוהדים, שותפיו לניהול הקבוצה) את הרשות לעבוד, בית"ר תוכל לצמוח ולגדול לאט לאט. אם יצפו מלוי לתוצאות מיידיות, תוצאותיו יהיו זהות לאלה של אלי כהן לפניו – ושל כל מאמן אחר, למרבה הצער, שיבוא אחריו.

והעתיד, בוודאי בטווח המיידי, נראה לא טוב: בשבוע הבא בית"ר עולה לדוחא, מגרש שמאז היווסדו בסוף 2005 הצליחה לנצח בו רק פעם אחת מתוך 8 פעמים. בנוסף לכך, היא הבקיעה רק פעם אחת בחמשת המשחקים האחרונים שלה. אחר כך נוסעים למשחק חוץ מול ב"ש הלוהטת. שני משחקים מול קבוצות, שבניגוד למכבי שלשום בטדי, לא תבואנה לשמור על הרגליים. אין להן אירופה לשמור בשבילה את שחקניהן. הן תעלנה, בעיקר סכנין, כשקורטוב הלאומנות סביב המשחק יוסיף לה כל טיפת רצון שתחסר.

הקרדיט של רוני לוי הוא קצר, קצר מדי עבור מאמן שצריך לבנות קבוצה ליותר מאשר השבועיים הקרובים. רק אורך רוח יאפשר לו לבנות משהו. אורך רוח, שספק אם קיים בבית"ר ירושלים האינטנסיבית של טביב – אינטנסיבית יותר מאי פעם.

ומה אתי? הייתי עם בית"ר בעבר בתקופות קשות לא פחות. אני זוכר את עונת 2001/02 עם החרב המסתובבת על הצוואר, את עונת 2002/03 החמצמצה והאנמית, את עונת 2004/05 העבשה שבנס הסתיימה במקום הרביעי. הייתי בשנים שחונות, עצובות, מדממות. אבל קשות ככל שהיו, היה בהן אופק. עתיד. שחקנים צעירים ומבטיחים, או סתם תחושה שעוד יהיה טוב בהמשך. כשדגלי הניצחון של לה פמיליה מתעופפים באוויר, ההנהלה מתבוססת בשכונתיות ובקפריזיות, מחלקת הנוער ממשיכה לדשדש ואין שחקן אחד – אחד! – שמעורר בך תקווה להמשך, בית"ר הזאת נראית כמי שנמצאת על סף פשיטת רגל.
אז להתחיל מחדש.
יאללה נורדיה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#