שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הבלוג השחור

השנה בה הפסקתי לאהוב

אבישי סלע
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבישי סלע

נתחיל מהסוף: 2013 היתה שנה רעה. בכל מובן, אבל בטח לאוהדי בית"ר ירושלים. לא אוהדי עצמם, המכונים גם "לה פמיליה". מבחינתם גם ככה לא השתנה דבר. אבל לאוהדי בית"ר האמיתיים, שעיניהם בוערות מעצב ממה שמתרחש בקבוצה, שכבר לא יודעים למי להאמין בתוך סבך הספינים, השמועות, הקומבינות וההשלמה – ההשלמה המרה ההיא עם האלימות – זו היתה שנה רעה ומדכדכת.

שנה שבה המועדון נאלץ, מתוך שלא לשמה, לעמוד במבחן. וזו היתה השנה שבה כשלנו. כולנו. אנחנו, האוהדים שבית"ר בליבם ונפשם, הפסדנו לאלה שבית"ר עבורם היא תירוץ לבריונות. שנה שבה שני שחקנים צ'צ'נים (היום כבר מותר להודות – חלשים מאוד), שהגיעו בסוף ינואר 2013, שמו את ההפרדה הברורה בין אוהדי המועדון לבין מחריביו. ההפרדה הזו הבהירה בדיוק מי פה בשביל הקבוצה ומי פה בשביל עצמו, ומהלך שהיה צריך להסתיים בניצחון מוחץ של המועדון – הסתיים בהפסד.

השבוע הופיע איציק קורנפיין בתכניתם של מאיר איינשטיין ורון קופמן בערוץ הספורט. הוא אמנם חייך, כי תמיד ידע לקחת את החיים בפרופורציות, אבל מבין השורות אפשר היה לשמוע את הכאב שלו, בעיקר על חוסר העזרה שקיבל. ללא המדינה, שרטורית עודדה את קורנפיין להמשיך במאבק, אבל לא נתנה לו שום כלים להיאבק. ללא גיבוי מ"הבעלים", שחוץ משם על הנייר שום תוכן לא נשאר בתפקיד שלו. כשהשטח מופקר לחורשי רעתו, וכשהשחקנים – שהיו אמורים לנקוט עמדה ולהגן על המועדון שאותו הם אוהבים – בחרו לפחד מהקהל, במקרה הטוב, או להתחנף אליו במקרה הרע, קורנפיין נותר לבדו במאבק על חייו של מועדון שלם.

מאמן לא (באמת) מפה ושחקנים – למעט בודדים – שאין להם קשר אמיתי למועדוןצילום: ניר קידר

קורנפיין כבר לא בבית"ר, גם לא אלי כהן או ז'אן טלסניקוב. גם לא רוב שחקני הבית ששיחקו במועדון ושעזרו לו לשרוד בשנים הקשות, כשהמועדון היה תלוי בחסדיו של בעלים שזנח את הקבוצה. נשארנו עם בית"ר של טביב – בית"ר ריקה מתוכן, אנמית (ואל תתנו לניצחון הממוזל שסגר את 2013 להטעות אתכם), חסרת נשמה, חסרת לב וחסרת תשוקה בית"רית מהסוג שאהבנו לאהוב כל השנים. בעלים לא מפה, דמויות ניהוליות לא מפה, מאמן לא (באמת) מפה ושחקנים – למעט בודדים – שאין להם קשר אמיתי למועדון. והבריונות. והאלימים, שגוברים ככל שהזמן עובר. ותחושת הריקנות העמוקה.

2013 משאירה צלקת אמיתית על הלב שלי. צלקת של פרידה מאהבת חיי הספורטיבית. מהקבוצה שהשאירה אותי ער מהתרגשות, שהביאה לי את כמה מרגעי האושר הגדולים של החיים. והיום היא שם, רחוקה גיאוגרפית – ועוד יותר רחוקה מהלב. לא יכול לאהוב אותה כמו פעם, לא יכול לשמוח איתה כמו פעם, לא יכול להזדהות עם אף שחקן (אולי למעט אריאל הרוש). וגם אם תתחזק או תשתדרג בחודש הקדוש המכונה "ינואר", ספק אם יבוא משהו שיצליח לחבר אותי מחדש לבית"ר הזאת.

למרות הדיבורים היפים של טביב-קופל, כנראה שגם הקהל הרחב לא בדיוק חוזר לטדי. נגד מכבי פ"ת היו יותר כיסאות מאוהדים. תחושת הריק חזקה באוויר. כנראה שגם יותר גדולה ממני. והקבוצה על הדשא מושפעת ישירות. שלא תטעו, התוצאה של המשחק הזה משקרת. מכבי פ"ת שיחקה בהרבה שלבים של המשחק טוב יותר מהחבורה של רוני לוי. רק במחצית השנייה, כאשר שחקנים כמו דוד רביבו עלו על המגרש, ואבירם ברוכיאן התעורר, הצליח לקרות המהלך האחד הזה – המהלך שמנצח משחק. אבל הוא, בסוף, היה רק מהלך אחד. אחד בתוך תשעים דקות משמימות במקרה הטוב ומעציבות במקרה הפחות טוב.

אוהדת אחת היתה ביציע. מירי רגב. אני בוגר השנים שבהן ההצלחה של בית"ר וממשלת הליכוד של סוף שנות התשעים היו כמעט מלים נרדפות. בוגר הפוליטיקאים שתפסו טרמפ על המועדון כדי לקדם את עצמם. אין לי אשליות לגביהם. כולם היו ציניקנים שדאגו לעצמם, הרבה יותר מאשר לקבוצה על הדשא. ובכל זאת, שיא אחד של ציניות נשבר. ח"כ רגב, אני מוכן להמר, לא היתה ביציע של בית"ר מעולם. ספק אם היא מבינה משהו על משחק הכדורגל. אבל בפוליטיקה היא מבינה: היא מבינה שקהל מצביעיה, ברובו, יושב ביציע ממול. אז היא מתחנפת אליו. אם תרצו, הופעתה של רגב ביציע של בית"ר היא הסמל המובהק לתהליך שעבר על המועדון: אוהביו הושלכו הצידה, נבעטו, תמונותיהם הורדו מקירות המועדון. ואותם החליף דור של ציניקנים, ספינולוגים, שמוכן לעשות הכל למען עצמו – ולמען עצמו בלבד. בית"ר פחות מעניינת אותם. וכשאנשים כאלה מופקדים על עתיד המועדון, קשה להיות אופטימיים לקראת השנה הבאה.

קורנפיין. מבין השורות אפשר היה לשמוע את הכאב שלו, בעיקר על חוסר העזרה שקיבלצילום: ספי מגריזו

ואם יש לי משאלה אחת, ל-2014 הנה היא: אני חולם על בית"ר נורמלית.. בית"ר שמסוגלת להיות פטריוטית וציונית, אבל לא ליפול למלכודת הקלה של הגזענות שמחריבה אותה מבפנים. בית"ר שמחוברת לעיר, כמו גם לחלקים גדולים בעם שאוהבים את בית"ר, ורק מחכים להזדמנות להתחבר אליה מחדש. בית"ר שתחזור להיות "הקבוצה של המדינה", ולא רק הקבוצה של הבריונים. בית"ר שמשחק בה כל שחקן שמעוניין לשחק בה, ומספיק טוב כדי להיות חלק ממנה. בית"ר שתחזיר הביתה את הסמלים האבודים: את אוחנה, את מזרחי, את מלמיליאן, את קורנפיין, את טלסניקוב. בית"ר שתחזור לגעת לי בלב כמו פעם. בית"ר שאוהבת, לא שונאת.

ואם בית"ר ירושלים של טביב לא מסוגלת להיות כזו, אולי הפיתרון יהיה במקום אחר.

תכלה שנה וקללותיה.
יאללה נורדיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ