בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג השחור

שוב הביתה, אלי אוחנה, ונבנה קבוצה בצלמך ובדמותך

מספר 11 בצהוב-שחור היה הדבר הכי קרוב בילדותי לסופר-גיבור. הוא הסיבה שהתאהבתי בכדורגל, והוא היחיד שיכול להחזיר את בית"ר לימיה הגדולים

9תגובות

סופר-גיבור. אני לא באמת זוכר מתי נחשפתי לראשונה לאלי אוחנה. מתי היתה הפעם הראשונה שבה נשביתי בקסמיו של מספר 11 בצהוב-שחור. אני כן זוכר שהיה מדובר בגל השני של הקריירה שלו; אוחנה של סוף שנות ה-80', הילד החצוף שהגיע לפרקו עם האליפות ההיסטורית (שנולדה 12 יום אחרי הח"מ), היה עבורי תצלום מצהיב. אוחנה שלי הוא אוחנה של 1997, מבוגר יותר, אבל עם לא פחות קסם ברגליים.

עד היום הלב שלי רועד כשאני נזכר ברגע מהעונה הזאת. רגע שלפניו הייתי ילד שהתעניין בספרי בלשות ובאקטואליה רכה, ואחריו נשאב לעולם הכדורגל. הכל בזכות המשחק מול הפועל פ"ת בטדי, והמהלך ששינה את חיי. הרגע שבו מס' 11 לקח את הכדור, עבר בלם אחד, נתן לכדור להתגלגל בין רגליו של אילן בוארון האומלל, חתך ימינה ואז – באבחה – סטר לכדור בעדינות, עד שזז לרשת של שי הס ההמום.

ברגע הזה הפכתי להיות אוהד כדורגל, ברגע הזה הפכתי להיות אוהד בית"ר, ברגע הזה הפכתי למעריץ של אלי אוחנה. זו התאהבות שגבתה ממני מחיר לא פשוט בעתיד - הרבה כאבי לב, הרבה לבטים סביב זהות המועדון והזהות שלי, אבל היא היתה שווה את המחיר.

14 שערי ליגה הוא כבש באותה עונה פלאית, שבה קרעה בית"ר את הליגה. היו שם ההונגרים, יוסי אבוקסיס (הרבה לפני שיערוק וימחק את כל מה שנתן) ואיציק זוהר, אך עם כל הכבוד, כולם ידעו כי אוחנה הוא הדבר האמיתי.

אלי אוחנה היה הדבר הכי קרוב שהכרתי בילדותי לסופר-גיבור. הוא היה כל מה שאני לא הייתי: מוכשר, חצוף, בטוח בעצמו, יפה תואר, כדורגלן בחסד. כל מה שגבר חולם להיות, וב-99.9% מהמקרים, נכשל. גם אם הכדורגלנים שבאו אחריו – בבית"ר ומחוצה לה – העפילו לפסגות גבוהות יותר, הם יודעים בסתר לבם שהם לא יהיו אוחנה. הם לא יעשו את זה כמוהו. לא יציתו את הדמיון כמוהו, לא ילהיבו את הקהל כמוהו, לא יגרמו לילד להתאהב באחת במשחק.

הסתכלו היום על הליגה הישראלית החבוטה. אפילו על מכבי ת"א הנהדרת. האם יש שחקן שמצליח לעורר את הלהט שאוחנה עורר, בתומכיו ובמתנגדיו כאחד?

ליאור מזרחי

חשבון נפש. בית"ר, זו שאלי אוחנה הקריב את גופו למענה, לא השיבה לו כגמולו. היא לא החזירה לאוחנה רבע ממה שהוא נתן לה. פעמיים אוחנה קיבל את קבוצת נעוריו, פעמיים בהן המועדון היה על סף התרסקות כלכלית. הראשונה היתה ב-99/00', עונה שבית"ר ערכה מבחנים בבית וגן כדי למלא את הסגל, והשנייה אחרי התרסקות מגדל הבבל של גד זאבי. אוחנה נקרא אז לדגל, בימי פניג'ל הצנועים, הוביל חבורה של שחקנים צעירים, ושילם - דרך הקללות שהוטחו בו - את שכר הלימוד שלהם.

אוחנה לא קיבל אף פעם הזדמנות אמיתית להצליח. הן קובי בן-גור, שלימים יועמד לדין בפרשת רשות המסים, והן ארקדי גיידמק הפנו כתף קרה לגדול שחקני המועדון, לגדול הסמלים, לגדול הבית"רים. פעמיים בית"ר זנחה את אהבת חייה לטובת מתעשרים חדשים, ומאמנים שאין בינם למועדון חצי דבר. למעשה, בית"ר עשתה זאת עם כל אוהביה – גם יוסי מזרחי, מלמיליאן, אברהם לוי ואיציק קורנפיין זכו לאותו יחס. במקרה של אוחנה, התחושה חמוצה פי כמה. היסטורית, בית"ר לא ידעה למנף את הקשר עם האיש שסחב את המותג "בית"ר ירושלים" על גבו.

אודה ולא אבוש, בקיץ האחרון היתה לי תקווה קטנה שזה עוד יקרה. שדווקא אלי טביב, עם הכיסים היחסית-רחבים, ייתן את הצ'אנס לתיקון הגדול. יעזור לאלי אוחנה המאמן להשיג את מה שעשה רבות כשחקן: תואר. רגע גדול נוסף בשרשרת הרגעים שחרת בלב אוהדי בית"ר לאורך השנים.

ואולם, בבית"ר של היום, לא יכול לצמוח אלי אוחנה חדש. כמו בחלק הטוב פחות של שנות ה-90', בית"ר מבוססת היום בעיקר על שחקני רכש. הסתמכות על רכש לא יכולה, באמת, להוביל את המועדון להישגים ארוכי טווח. על אחת כמה וכמה כשרוב השחקנים שייכים לקבוצות הגדולות, שכמו מילואימניקים טובים רק מחכים להזדמנות לחזור הביתה.

מוטי מילרוד

תיקון עולם. לפעמים, שינויים גדולים מתחילים במהלך קטן. אולי תחילתו של התיקון, אולי הדרך חזרה ללב, תהיה כשאלי יחזור. שהסופרסטאר שכבש את לבי בגיל 10 יחזיר אותי שוב למגרשים, בוגר ומצולק יותר. ששוב אתרגש כמו שהתרגשתי אז, כשהדמעה זלגה בזווית העין, בדקה ה-79 של משחק העונה 1997, בין בית"ר ירושלים להפועל פ"ת.

בית"ר הנוכחית מנצחת, אפילו מציגה לפרקים כדורגל נאה לעין בזכות אבירם ברוכיאן, אבל הלב רוצה הרבה יותר. חגיגות יום הולדת ה-50 לאוחנה העלו לי חזון של בית"ר חדשה-ישנה, בדמותו: אחת שלא מתביישת להיות פטריוטית וציונית, אבל גם לא חוששת לצרף שחקן ערבי – כפי שאוחנה עשה לראשונה לבני יהודה. זו תהיה קבוצה שתחזיר את בית"ר ללבבות של כלל האוכלוסייה, שתשיב את הקהל הירושלמי לטדי, ולא רק את קומץ הבריונים שמנהלים היום את היציעים.

רק בית"ר כזו תוכל להצליח. רק בית"ר כזו תוכל להיות שוב "הקבוצה של המדינה". זה יכול לקרות גם בלי אוחנה, אבל נדמה לי שיהיה טוב יותר יחד אתו.

יאללה בית"ר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#