הבלוג השחור

מר לוי ומר טביב, נמאס לי

מה בדיוק הוכיח המאמן בספסול אבירם ברוכיאן בקרית שמונה? מדוע הבעלים לא מביט בכיסאות הריקים בטדי, ושם אחת ולתמיד קץ לאלימות מצד הקהל?

אבישי סלע
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבישי סלע

1. יכול להיות שרוני לוי הוא באמת מה שמספרים עליו. מאמן מוכשר, אמביציוני, פרפקציוניסט, אחד שלא מתפשר, שדורש מהשחקנים שלו הרבה. יכול מאוד להיות. יכול להיות שכל הפרשנים צודקים. ואולם, אחרי ההדחה מהגביע בקרית שמונה, אליו הגיעה בית"ר ירושלים מפוחדת משל היתה סקציה מעלות/תרשיחא המתארחת באנפילד והתקשתה לחבר שתי מסירות מוצלחות, לא עוזבת אותי מחשבה אחת – גם אחרי שבעה ימים ושלושה שערים מול מכבי פתח תקוה: איך אבירם ברוכיאן לא שיחק דקה אחת?

כיצד ייתכן שהשחקן היחיד שמספק איזשהו כדורגל בבית"ר מודל 2014, שבה משחקים הרבה "פוטנציאלים" ושחקנים שפרשנים אוהבים מאוד, אבל מעט כדורגלנים טובים, יושב בחוץ 90 דקות? אפילו לא נכנס בדקות האחרונות, כשהמשחק היה גמור? תרגילי מנהיגות, מר לוי, טובים למשחק ליגה נגד מ.ס. אשדוד, לא למשחק הכי חשוב של בית"ר העונה, לא להזדמנות – שהיתה – להביא את בית"ר לחצי גמר הגביע, ואולי להוציא משהו מתוק מעונה חמצמצה. לא כאשר 2,000 אוהדים עושים את הדרך הארוכה וממלאים את היציעים. לא במשחק שכל כך חשוב לכל מי שבית"ר יקרה לו.

זה לא שברוכיאן כה גדול. גם הוא עוד צריך להסיר מעצמו הרבה חלודה עד שיחזור להיות השחקן שהיה לפני חמש שנים. ספק אם בכלל יצליח; שלושה מתוך ארבעת השערים שהבקיעה העונה היו פנדלים. אבל איפה הוא ואיפה סינטיהו סולליך, בריאן ג'ונס ודני "הלקרדה" - על שום הלקרדה שעמוס לוזון האכיל אותנו - פרדה? האם במשחק שבו לניסיון יש תפקיד כל כך משמעותי, יכול מאמן בעל שיקול דעת לוותר על שחקן שכבר זכה בשני גביעים עם בית"ר, שעבר את הסרטים האלה 70 פעם?

רוני לוי מציג את כוחו ועוצמת ידו. מה עבר לך בראש?צילום: נמרוד גליקמן

אני אפילו לא מדבר על כך שברוכיאן הובא באמצע העונה על תקן "סמל", דמות שהקהל יוכל להזדהות איתה, מנהיג. איך זה מתיישב עם ההחלטה ההזויה הזו? מה רוני לוי בדיוק רצה להוכיח? את כוחו ועוצמת ידו? את הגבורה שלו מול שחקן גדול?

את המחיר שילם מר לוי בשתי החתיכות מקרית שמונה. ואם לא היו חסרים לו שישה שחקנים במשחק מול הלוזונים ביום ראשון, דבר שאילץ אותו לשלב את ברוכיאן, ספק אם את המשחק הזה היה מנצח. מזלנו שהתעשת, אחרת מי יודע באיזו צרה היינו מסתבכים.

2. זה היה שבוע שהתחיל בתצלום שבו כמה מטומטמים עם צעיף צהוב-שחור כמעט הורידו את השחקנים של בית"ר מהכביש, ונגמר במשחק עם 1,500 אוהדים בטדי, שלא מפסיקים לקלל את השחקנים, את המאמן ואת כל העולם בערך. חלק מהאמירות שכוונו נגד סולליך היו מבישות במיוחד.

ככה זה נראה, מר טביב. ככה זה נראה כשאתה מחבק אליך את הפמיליות, אוהדים שאין להם דבר וחצי דבר עם הקבוצה – אלא רואים בה רק כיסוי לאלימות ולשנאות הפרטיות שלהם. ככה זה נראה כשאתה מרחיק מהקבוצה את הקהל הגדול והחיובי שלה באמצעות חנופה בלתי פוסקת לקומץ אלים ומביש. ככה זה נראה כשאתה מסרב לנפק אמירה אחת משמעותית נגד אוהדים שמכלים כל חלקה טובה במועדון שפעם אהבתי. לפרטים נוספים שאל את כל האנשים שפיטרת מהמועדון בקיץ – מאיציק קורנפיין ועד דריו פרננדס, אוהבי בית"ר אמיתיים, רק כי הם "לא באו להם טוב".

ברוכיאן. לא גדול, אבל זה מה שישצילום: שרון בוקוב

"אנשים טובים", קראת להם. מעניין כמה טובים הם עכשיו. כשאתה שותק כלפי מי שזורק אבן או שורף מתקן אימונים, מר טביב, האלימות לא נעלמת, אלא האלימים מפרשים את השתיקה כהוראה להמשיך. אז הם ממשיכים, ממשיכים ופוגעים במועדון, ואפילו בך אישית, ללא תגובה מצדך. הבט על הכיסאות הריקים בטדי, מר טביב, ותבין את גודל הנזק. הבט בכיסאות ותראה דרכם את מי שלא יושב שם: אוהדים כמוני, שפעם היו מתנפלים על כרטיסים בכל הזדמנות, והיום יושבים בבית – כי איך תאהב את שארית הקבוצה הדהויה הזאת.

זה לא עניין של כסף, מר טביב. כבר ראיתי קבוצות חלשות בבית"ר, וכבר שרדתי מאבקי ירידה. אפילו הליכה או שתיים לפירוק. אני לא מחפש הישגים, רוויתי מהם. ראיתי מה קרה כשרדפנו אחרי תארים בכל מחיר תוך מכירה של כל עיקרון אפשרי, וראיתי איך זה נגמר. אני לא רוצה ממך אליפות ולא גביע, מר טביב. לא שמות נוצצים, לא כוכבים מתל אביב ולא שחקנים מגליסיה. אני רוצה את הקבוצה שלי: חמה, ירושלמית, כל ישראלית, אוהבת, יוצרת. קבוצה ששווה בשבילה לקנות כרטיס, לשבת ביציע וליהנות. קבוצה שאפשר לאהוב בלב שלם. בלי חוליגניזם, בלי שנאה, בלי אווירה שלילית ומכוערת, בלי כל מי שהאהבה שלו תלויה בדבר. למה זה כל כך מסובך?

מר טביב, אני לא שמח על המצב של המועדון, גם לא על המצב שלך. אני לא שמח כי בית"ר היא עדיין אהבת חיי. כן, גם אחרי כל הקושי והעצבים והכעס והעצב הגדול על המעט שנשאר. אני עדיין מחזיק אצבעות, אני עדיין שמח בכל שער, אני עדיין רוצה שבית"ר תנצח – כי אין לי יכולת להרגיש כלפיה משהו אחר.

הפמיליות. תנו לי קבוצה בלי חוליגניזם, בלי שנאה, בלי אווירה שלילית ומכוערתצילום: נמרוד גליקמן

ועדיין, מדי פעם, מתגנבת אלי התקווה שזו השקיעה לפני הזריחה. ששלטון החושך שאתה מייצג יתחלף באור גדול. שמתישהו, אתך או בלעדיך, בית"ר ירושלים שלי תחזור. והשחור יהיה פחות שחור, והצהוב יהיה צהוב מאוד, ושחקני הבית ישובו למקומם הראוי – בבית. טדי ישוב להתמלא באוהדים שבאים לאהוב ולא רק לפרוק עצבים, ואני אוכל לחייך חיוך קטן. לראות את השמש שמפציעה בין העננים שעולים מדי פעם. לחכות שוב למשחק בעיניים מבריקות.

זה אולי ייקח זמן, כשתתעשת או כשתלך, בעוד שנה או שנתיים (הסטטיסטיקה הרי לא משקרת), אבל בית"ר האמיתית לעולם לא תמות. לא משנה כמה אתה וחבריך עם הקפוצ'ונים ינסו לקחת אותה ממני.

יאללה נורדיה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ