בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי שמחפש את בית"ר האמיתית, ימצא אותה בנורדיה

קבוצת האוהדים החדשה היא הסיכוי האחרון להתעלות מעל הקומבינות, השנאה והאלימות, ולהחזיר את המועדון למה שהוא אמור להיות

18תגובות

נתחיל מהסוף: זאת כנראה היתה העונה הכי מבאסת שלי כאוהד. היו כבר שנים קשות, מסויטות, מסמורטטות, שנים שנגמרו בהישארות בליגה שני מחזורים לסיום, מחזור לסיום – אפילו במחזור הסיום ממש (לעתים אחרי דרמה מורטת עצבים). ידעתי עם בית"ר שמחות קטנות כגדולות ורגעי עצב קשים, אבל ספק אם היתה שנה שהיתה יותר קשה לי.

אחרי שנים שבהם בית"ר היתה כל עולמי, ובשבילה כססתי ציפורניים ונשארתי ער בלילות, הפכה לצל חולף. מעט מאוד פעמים השנה באמת התרגשתי ממנה. לעתים היא קראה לי לשוב (כמו בניצחון הקסום על הפועל ת"א בטדי – שבו לא יכולתי לעמוד בפיתוי ונסחפתי בהתאהבות מחודשת שבאה לידי ביטוי גם כאן, בבלוג הזה), אך תמיד שבה והתכנסה לכדי ממוצע של אדישות. לא כי הקבוצה לא היתה טובה או הפסידה. לא רק, לפחות. כאמור, אני בוגר לא מעט שנים רעות כאוהד בית"ר – ידעתי, ידענו כולנו, יותר רע מטוב בעשור האחרון. כביתי כאוהד, כי היא כבר לא היתה שלי.

למה אנחנו אוהדים?

למה אנחנו משלמים, סובלים ממתחים, תולשים שיערות, כועסים, מקללים, נסחפים ובוכים (מותר להודות) בשביל חבורת שחקנים אקלקטית שמתכנסת אחת לשבוע על מגרש דשא ירוק ובועטת בכדור? התשובה ברורה – אנחנו אוהדים כדי להיות חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו. משהו שאפשר יהיה להזדהות איתו, לשאת אותו כדגל, להרגיש טוב יותר במסגרת החוויה הקולקטיבית.

מיכל פתאל

כשהייתי צעיר – ואפילו בשנה שעברה – בית"ר היתה שלי. היו בה חלקים שלא אהבתי (חלקם מזעזעים ממש), אבל ידעתי שזה לא כל מה שקיים שם. שלצד האלימות והגזענות המכוערת יש גם שמחה, אהבה טהורה, עממיות, קסם שאין באף מועדון אחר. לא בתל אביב ולא בחיפה, אלא רק בעיר הקודש, רק בטדי, רק בבית"ר. זו היתה הקבוצה שלי, על אף מגרעותיה. אחת שיכולתי לאהוב בלב שלם, בעיניים דומעות, לצעוק למענה, להרגיש שלם.

אלא שקרה לה משהו, לאהבת חיי. לא השנה, אלא ב-2013 – שנה שהיתה מהותית ביחס שלי לקבוצה שבחרתי לאהוב לפני 17 שנה. 2013 הציבה בפניי אתגר שהגיע שלא לשמו, אלא מתוך אינטרס צר ואפל של בעלים ציני שלא היה לו כל יחס לקבוצה שהחזיק בידיו. בעלים ששם בפני האוהדים את הדילמה הפשוטה, החדה, הכואבת אבל ההכרחית: הגזענות או המועדון?

היה כאן עימות ברור בין מי שנשאר לצד המועדון, לבין מי שבחר בשנאה הפרטית שלו. לה פמיליה הכריזה מלחמה על בית"ר ירושלים, מלחמה שבה כל האמצעים כשרים עד כדי שריפת הבית, מילולית, כולל ארון הגביעים: קללות לשחקני בית, איומים, יריקות. האלימות שהתעלמנו ממנה, שהמעטנו בערכה, קמה על המועדון במלוא כוחה. השנאה שרפה את האהבה. את ההיסטוריה. את כל מה שאהבתי בבית"ר.

ואני לא יכול לשכוח את המשחק הנוראי ההוא ברמת השרון. המשחק שבו השנאה התפרצה. שבו "אוהדים" הרשו לעצמם לעשות כל תועבה בשם שנאתם הפרטית; לפגוע בסמלים, לקלל שחקנים, לקלל את המאמן שלך – אפילו לשמוח בשער הניצחון של רמה"ש. עד כדי כך השנאה עיוורה אותם.

נמרוד גליקמן

מול השנאה הזאת לאהבה לא היה קול. לאוהביה של בית"ר לא היתה נוכחות אמיתית. כן, גם לא לי. גם אני, מהכעס, מהצער, מהבושה, מהפחד – נשארתי בבית. גם אני בחרתי להתכנס ולא להרים את דגל הקבוצה שלי בשעה הגורלית שלה. גם אני העדפתי לתמוך מבחוץ, אבל לא הגעתי למשחקי בית. היה לי קשה מדי. במשחק אחד בכל זאת הייתי. זה קרה בעונה שעברה, ברבע גמר גביע המדינה נגד מכבי חיפה.

ישבתי שם וראיתי את חורבן המועדון במו עיניי. המחזה היה קשה לצפייה והותיר אצלי רושם בל יימחה שלקח הרבה זמן למחוק. שמעתי את השקט הארור, את הקללות הבלתי פוסקות לשחקנים שלנו, את האלימות שריחפה באוויר. בית"ר הובסה על הדשא מול מכבי חיפה של אריק בנאדו, אבל לא התבוסה הציקה לי, כמו השנאה. החושך הגדול שגבר אפילו על זרקורי טדי שהמשיכו לדלוק. חושך בעיניים. כעס גדול, ועצב גדול עוד יותר.

כשחזרתי הביתה התקשתי לישון. עד כדי כך נצרבה אצלי הבאסה. לא יכולתי להבין איך אנשים שקוראים לעצמם "אוהדים" מסוגלים לקלל את השחקנים שלהם בצורה כל כך מכוערת. לא יכולתי להבין איך אפשר לבוא בשם הקבוצה ולפגוע בה. לא היינו אמורים לבוא מאהבה? האם לא הגענו למגרש כדי לעודד? האם לא התחלנו בכלל לאהוב קבוצה כדי לאהוב אותה? מה קרה כאן, לעזאזל?

זה לקח זמן, אבל אחרי שהעונה נגמרה זה היכה בי – השנאה ניצחה. לה פמיליה הביסה אותנו, היכתה אותנו שוק על ירך. הגזענים, האלימים, השורפים, המקללים, המנוולים – ניצחו את אלה שבסה"כ באו לראות כדורגל, שבאו ליהנות, שבאו לאהוב. גאידמק הלך, וקורנפיין – שומר חומות ירושלים – איתו, ואחריו אלי "השריף" כהן שחזר לבית"ר רק כי היא נכנסה לו ללב, וז'אן "הנשמה" טלסניקוב, שעמד לצד המועדון בשעה הכי קשה שלו (הרבה יותר ממני) – כולם עפו. אחד אחרי השני. הפמיליות שלחו אותם לארוז את ארגזי הקרטון.

ואלי טביב, שלפחות בדקות הראשונות עוד האמנתי שמסוגל להמשיך את הדרך של קורנפיין ולנצח במאבק על זהות המועדון. במקום להילחם, הוא בחר לכרות ברית עם האלימים ולחבק, לשבח ולהלל אותם בתקשורת, לתת להם את המפתחות למועדון. (תרתי משמע, כפי שלימד אותנו תחקיר ynet). טביב פנה אל הגזענים לפני שהוא פנה אלינו, חיבק את האלימים לפני שפנה אל אוהבי בית"ר האמיתיים. טביב קנה לעצמו שקט רגעי באמצעות הרס העתיד.

שרון בוקוב

ואל תגידו "זה לא חשוב", כי זה כן. המאבק על הזהות של בית"ר ירושלים הוא המאבק הכי חשוב, כי רק כשאתה יודע מה אתה, אתה יכול לעלות על המגרש ולנצח. כמה שטביב ניסה להתעלם מהשאלה הזאת, להגחיך אותה, לגמד אותה – היא עדיין קיימת; מהי בית"ר ירושלים? האם בית"ר ירושלים היא באמת, כמו שכל שונאיה אוהבים להגדיר, רק הגזענות של חלק מאוהדיה, או שמא היא יותר? האם היא יכולה להיות מה שהיתה בהתחלה: קבוצה צנועה, ירושלמית, אוהבת, "שכונתית" במובן הטוב של המילה, חמה, מחבקת – כזו שיכולה להתחבר לכל אדם, מי שפעם היתה "הקבוצה השנייה" של כל אוהד כדורגל במדינה? האם היא "הקבוצה של המדינה", או הקבוצה של הפמיליה?

הגזענות הורסת אותנו כלכלית - איזה מותג גדול ירצה לשים את הלוגו שלו על מועדון אלים? היא מרחיקה את הקבוצה מהמדינה – איזה אבא ייקח את הילדים שלו לאצטדיון שבו האלימות וחושך מושלים? ויותר מזה – הגזענות הורסת אותנו כי היא סרטן ועל שנאה אי אפשר לקיים מועדון. שנאה סופה להתכלות, סופה להירקב. האהבה מנצחת. תשאלו את אוהדי ליוורפול.

טביב עשה את הבחירה שלו. הוא לא יודה בכך, אבל הבחירה שלו מהדהדת. הוא בחר בשנאה על פני האהבה. הוא בחר בגזענות על פני השפיות. הוא בחר בלה פמיליה. ואיבד אותי.

הוא איבד אותי ברגע ששינה את חיי הספורטיביים, וכנראה גם את חיי בכלל. הוא איבד אותי בטראומה הכי גדולה שלי כאוהד – אימון הבכורה בקיץ 2013. כתבתי עליו בטור הראשון שלי, ולאחרונה נזכרתי בו שוב, במבט המפוחד בטלוויזיה שהראתה את הפוגרום המזוהם ההוא, שבו "אוהדים" הרימו את ידם על המועדון. לזרוק אבנים על שחקן שלך זה תמיד דבר מגונה, אבל לעשות את זה לאריאל הרוש? לילד שגדל במועדון מגיל אפס, לשוער שויתר על הצעות לשחק במועדונים אחרים רק בשביל ללבוש את הסמל שלנו? הוא ראוי לאבנים? למה? כי הוא דבק במועדון? כי הוא נשאר נאמן?

קולו של טביב נדם. עד לכתיבת שורות אלה, באפריל 2014, טביב לא מצא לנכון להגיב על האירוע הזה. לא הוציא מהפה שלו מנגינה של מארש, כמאמר המשורר. לא מצא לנכון – אפילו לתפארת המליצה – להגיד את האמת הפשוטה: אלימות אינה באה בחשבון. לא בבית"ר שלי. לא כלפי השחקנים שבשביל האוהדים אני משלם להם משכורת.

עבדאללה שמה

לצד הרגע השחור הזה, והטראומה הזאת, קרה גם דבר חיובי: הוכנו היסודות להקמתה של קבוצה חדשה. בהתחלה קראו לה "ביתר ימק"א", ואחר כך שונה שמה ל"ביתר נורדיה". מתוך האפלה הגדולה נדלק אור קטן של תקווה. שמעתי על היוזמה, ומהר מאוד הבנתי שזה הבית שלי. שבית"ר ירושלים, בצורתה הנוכחית, כבר אינה יכולה לרגש אותי, לא יכולה להיות הקבוצה שלי באמת.

אז בית"ר ניצחה והפסידה (והפסידה והפסידה, אם לשקף נכון את התוצאות), אבל זה כבר לא נגע בי באמת. הסתכלתי עליה, על אהבת חיי, כמעט כצופה מן הצד; שמחתי כשהיא ניצחה, אבל לא יותר מדי. התרגשתי כשהיה מרגש, אבל עם קורטוב של מודעות. ככל שהעונה התקדמה, ראיתי גם את האלימות – בקריעת הקוראן, באבנים על אוטובוס הילדים של רעננה, בקללות הגזעניות והמכוערות כלפי סינטיהו סולליך רק בגלל שנתן משחק לא טוב, בקוצר הרוח שהעיף את המאמן ובאווירה המדכדכת שהמועדון הזוהר הזה, החי הזה, קיבל. זה נגמר עם פחות מאלף אוהדים נגד מ.ס. אשדוד. כשהיציע המזרחי לא נפתח – לא בגלל רדיוס, אלא בגלל חוסר ביקוש. ככה זה כשנשארים עם הקומץ.

נורדיה היא התקווה. רחוקה, קלושה, הסיכוי לא מאוד גבוה, אין לה תמיכה גדולה – אבל היא הסיכוי האחרון. הסיכוי האחרון של הקבוצה שאהבתי לחזור – הסיכוי האחרון של בית"ר ירושלים להתעלות מעל הקומבינות, מעל השנאה, מעל האלימות, ולחזור למה שהיא אמורה להיות: הקבוצה של כל הישראלים, שבאה מירושלים אבל מדברת לכל אחד, שלא שוכחת את העבר ובונה ממנו עתיד, שנלחמת אבל גם מכילה בתוכה את הניצוץ, שבאה מאהבה. היא הסיכוי האחרון של האנשים שאוהבים את בית"ר ירושלים באמת – שחיים אותה, נושמים אותה, צוחקים ובוכים בגללה כבר עשרות שנים - לראות את הקבוצה שלהם זוהרת כמו פעם. בית"ר שפויה, אוהבת, חמה, מחבקת, סקסית, ירושלמית, עממית, ישראלית. בית"ר ירושלים שלי, שהלכה לאיבוד.

ואם אפשר? אני פשוט רוצה שתהיה לי קבוצה לאהוב.

יאללה נורדיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#