הבלוג הירוק

ככה זה אמור להיות, לא?

הלב רוצה לשיר, הראש לנסח, הרגליים לבעוט בעיטה שתמשך חודשים, הזרועות לחבק. כמה כיף היה השבוע בבלומפילד

עופר פרוסנר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עופר פרוסנר

1. הלב רוצה לשיר. לשיר, לצרוח חזק מכל הלב. הלב מכיר את כל השירים, והוא יודע לבקש מהידיים איך ללוות, מתי מניפים שתיים ומתי אחת. "וגם אם ישרפו אותך, אשאף חזק על הריאות". מה זה אומר, הראש שואל? הראש עסוק כל הזמן במילים, הרי זו העבודה שלו, זו העבודה שלו כבר שנים - מילים ומילים ומילים, ותנסח לי ותנסח לי. הראש הוא הכלי שדרכו הלב מנסח. וברגע שהראש הוא הכלי שדרכו הלב מנסח, הלב קצת פחות לב, והראש קצת יותר מדי ראש. יש תבניות. הראש חושב בתבניות, גשטאלט. צריך שיהיה מסודר. צריך שיהיה הגיוני. צריך שיהיה נכון וברור, ולגיטימי.

מה זה לגיטימי? לגיטימי זה כשהראש אומר ללב: "שמע, הפעם אני מאשר לך. הפעם זה בסדר". לגיטימי זה כששחקן כדורגל חוגג פנדל, אבל לא פנדל, אלא שער ראשון אחרי עשרה מחזורים, ומעיף את כל הסחלה שהיה לו על הלב ומהראש, ושניהם מתנקים ברגע אחד, בצעקה אחת, בכדור שמפרפר ברשת, שמפרפר בלב של אלפי אוהדים, שרק רוצים לחבק את השחקן והשחקן רוצה לחבק אלפים, רוצה שהידיים שלו יהיו כמו כנפיים של אלבטרוס ענק, ולהרגיש את החיבוק הזה עוד ועוד ועוד. לגיטימי, בטח לגיטימי. הראש מהנהן, הלב שר, הפה מתעקל לחיוך.

לגיטימי, בטח לגיטימי. הראש מהנהן, הלב שר, הפה מתעקל לחיוךצילום: שרון בוקוב

2. וקצת לפני זה, תורג'מן בועט. מה התהליך שעבר עם המוח והלב בבעיטה של תורג'מן? אני מנסה להיזכר בפנים שלי: כשאתה מוביל 1-2 אתה פי מיליון יותר לחוץ מאשר כשאתה בפיגור 2-1. כל רגע יכול לבוא שער שיוויון - ולהרוס את הכל. וכשאתה במגרש זה הכל, רק המשחק שקורה מתחתיך.

אז בכל מקרה, תורג'מן עומד מחוץ לרחבה, ומשחרר בעיטה חלשה. או שהיא נראית חלשה, כי הכדור מתגלגל, והמוח מעביר שלושה מהלכים קדימה - קליימן יתפוס, יתן לאבוטבול, ותורג'מן כבר צריך לרדת להגנה, והגבות מתרוממות כי משהו מוזר קורה, והנה הכדור נכנס לאט לאט, או באשליה של איטיות, אל תוך הרשת, וקליימן - הוא בלי כדור. והנה אני קם מהמושב ומניף שתי ידיים מאוגרפות, וצורח 'יש, יש, יש', ורפי אוסמו מתחתיי מחייך אלי ואני לא מבין מה קורה ואיך זה שלקבוצה שלי, זו שאין לה חלוצים מי יודע מה, יש את הספרה שלוש בעמוד ההבקעות מול הקבוצה עם הגנה שלא סופגת הרבה שערים. מה עוד יכול לקרות פה (לתשובה, ראו סעיף 1).

3. אני מתווכח אם היה פאול או לא, ההוא שלידי אמר שלא, ועוד אחד אומר שלא היה אבל לי לא אכפת. הנה ראיוס מתכונן לבעיטה. והנה ראיוס בועט ואני נזכר בייז'י בז'צ'ק. פה עוד הייתי חזק בראש, זה שמנסה להבין ולנתח ולהסביר. ולך תסביר שער כל כך נפלא. אין פה שום דבר שקשור ללב, רק לטכניקה. איפה הטכניקה עומדת בין הלב לראש? ברגליים. הדבר היחיד שאתה רוצה זה שהבעיטה הזו תימשך חודשים, והכדור יעשה כל הזמן את הדרך לרשת וכל הזמן השוער לא ידע מאיפה זה מגיע לו, וכל הזמן אני אהיה שנייה מלקפוץ ובאמצע המשחק. כל הזמן. זו הייתה בעיטה חופשית כל כך נפלאה, שאני רק רוצה עוד מאלה. אפשר עוד מאלה? טוב, אז תביא.

בועט את הפנדל, ורץ לחבק אלפים. שמעון אבוחציראצילום: שרון בוקוב

4. אבל יותר משלושת הכובשים האלה - הרי שהכובש של השער הראשון, הוא האהוב עלי מכולם. "עצמי". למה אני כל כך אוהב את עצמי? לא, לא את עצמי, את "כובש השער: עצמי" (שנקרא לו מעתה, ובקיצור, עצמי) - כי כשיש שער עצמי אין אף אחד שחוגג כאילו זה שלו. זה לא של אף אחד, ולכן כולם יכולים לחגוג ביחד, כמו בקיבוץ, כולם תרמו באופן שווה (אני יודע שזה לא באמת נכון, אבל בתיאוריה) לשער הזה. אז עצמי - אני מצדיע לך. יישר כח, כן יירבו, ואינשאללה תבוא עוד פעם.

5. כמה כיף היה בבלומפילד. וככה זה אמור להיות, לא? פשוט כיף.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ