שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מתאקלים מחרידים

פעם הבלוג הירוק היה שמח מפציעות נוראיות של היריב, אבל אז הזדקן והתחיל להירתע מעבירות כמו זו של רובן ראיוס. והעיקר שרפי דהאן ירגיש טוב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר פרוסנר

יש קו ישיר בין הבנאדם שאני היום לאדם שהייתי פעם. זה נכון כנראה לגבי כולנו, אבל בגלל שאני כותב, ורוב הזמן על עצמי, אני מרגיש את השינוי ונדרש אליו כשאני בא לכתוב על העבירה של רובן ראיוס אתמול. בכלל לא רציתי לכתוב עליה (דיברו עליה מספיק), אבל בגלל שהעורך ביקש, והוא אף פעם לא מבקש, אתן את שני הסנט שלי.

אז על מה חשבתי כשראיתי את השידור החוזר של הפאול של ראיוס (אני לא מתכוון לתת לינק, חפשו בעצמכם)? חוץ מזה שקיבלתי הוכחה נוספת שגופי התקשורת במדינת ישראל מעדיפים אלימות על פני ספורט באצטלה של הטפה, נזכרתי בעצמי, בקרית אליעזר ביציע ג', בדרבי ההוא של ה-2-3 עם השער של יוסי בניון.

בדקה ה-53 באותו משחק נפצע ג'ובאני רוסו, אז עוד הכוכב הבלתי מעורער של היריבה העירונית. אני זוכר אותה כפציעה די נוראית, בגלל שהוא ירד עם קיבוע מהדשא. אני זוכר את עצמי שמח כמו שלא שמחתי אף פעם. שמחתי דווקא כי זו נראתה כמו פציעה נוראית. שמחתי כי שנאתי את רוסו.

הייתי אז ילד בן 17, ושמחתי. וואו, כמה שמחתי. וזה לא באמת השתנה, העניין הזה של לשמוח כשאנשים נפצעים, עד שהתחלתי לכתוב על ספורט ולסקר ולדבר עם שחקנים, אפילו מהפועל חיפה. ובניגוד לעיתונאים אחרים, לא היה לי אף פעם איזה חבר טוב כדורגלן (זה פשוט לא אני), אבל הם כן אנשים מאוד בסדר בסך הכל. זאת אומרת, את השחקנים שהם ממש מניאקים, זוכרים דווקא על רקע הנוף הכללי, שמורכב מרובו מאנשים כמוני וכמוך.

ראיוס. התיקול של ראיוס נראה כל כך מחוץ להקשר, בגלל שעל האלימות והתוקפנות שרוחשות מתחת לכדורגל מונחת באופן הדרגתי ובמשך שנים שכבת איפור עבהצילום: ניר קידר

אני חושב שהפעם הראשונה ששמתי לב לשינוי היתה בפציעה השנייה של איתי שכטר, בבלומפילד מול הפועל עכו. הייתי במשחק ההוא, ישבתי ביציע העיתונאים, והתבאסתי בשבילו נורא. התמודדנו נגדם על האליפות, והייתי אמור להיות שמח - כי בכל זאת, זה לא יכול להזיק - אבל התבאסתי. ילד חמוד, אמרתי לעצמי, מסכן.

איך זה קשור לעבירה של ראיוס? זהו, שזה לא. זה קשור אלי. בגלל זה לדעתי אין אוהד אחד של מכבי שטועה או צודק בקשר לדעתו על העבירה ועל מה שצריך לעשות לראיוס (אוהדים של קבוצות אחרות לא מעניינים אותי, ובקשר לבני יהודה - אני מקווה שיירדו ליגה). בקרב כל אוהדי מכבי שדיברתי איתם, יש הסכמה שצריך להשעות את ראיוס על התאקל. אני מסכים, אבל זו לא הנקודה בעיני.

הבעיה שלי עם הפאול הוא שהוא לא קולגיאלי: יש סיבה למה לא רואים הרבה תאקלים כאלה. כי הם באמת מסוכנים ובאמת יכולים לגמור קריירה. ושחקני כדורגל, גם ככה הקריירה שלהם קצרה, ואין סיבה להתנהל ככה.

אז זה כל העניין. לי אישית קשה עם זה. אני לא חושב שראיוס התכוון, אגב, לפצוע את דהאן. אני חושב שהוא לגמרי אמיתי כשהוא אומר שהוא לא מאמין שהוא עשה את זה, כי שחקני כדורגל יודעים מהן פציעות כאלה. אני כן חושב שלראיוס היה אכפת יותר מרוב השחקנים האדישים בירוק שהסתובבו אתמול בקרית אליעזר, וביזו את החולצה שהם לבשו, ובטח נראה שהיה אכפת לו יותר מהמאמן שלו שעלה עם הרכב לא קשור.

אבל כל אלה לא משנים, כי לי אישית לא נוח. אגב, לא אתעצב אם מכבי תחליט להשאיר אותו בקבוצה (הרי אי אפשר על כל החלטה של מכבי שאני לא אוהב, להחליט שאני לא אוהד יותר - ככה זה עם אהבה, צריך לקבל אותה למרות שהיא לא בדיוק כמו שאתה רוצה). קצת אתאכזב, אך אעבור הלאה. אז כאמור, אין אוהד של מכבי שצודק או טועה: מדובר במשהו מאוד סובייקטיבי. עלי זה משפיע ככה, על אוהד אחר זה משפיע אחרת. אבל החיטוט בעניין הוביל אותי לשתי תהיות נוספות: שאלת הזרות של ראיוס, ושאלת אמיר עגייב.

האם לשחקן ישראלי היו מתנהגים ככה? חד משמעית לא. האם דעתי שונה בגלל שזה שחקן זר? אני לא יודע. אני אוהב שני סוגים של שחקנים במכבי, בעיקר זרים וצעירים. אני מת על ראיוס. וכואב לי שאני רוצה שהוא ילך, ובגלל זה גם לא כזה נורא בעיני אם יישאר. עדיין מדובר בעבירה בתוך משחק, אני עדיין מאמין שהיא לא היתה בכוונה לגמור לדהאן את הקריירה, ויותר מזה - התגובות של בני יהודה כל כך מגעילות בעיני, ולכן בא לי שמכבי תתעלם מכולם ותשאיר אותו.

כי את בני יהודה מאמן יוסי אבוקסיס, שלמרות שלא דיבר באופן פומבי כמו השחקנים שלו, עדיין נותר השחקן המלוכלך ביותר שראיתי בליגת העל מלבד חאלד חלאילה מבני סכנין. וגל כהן, שכנראה מנסה להסיט את תשומת הלב מהשער העצמי שלו שדפק, שוב, את הקבוצה שלו, מדבר על זה ש"לעזאזל המשחק". בולשיט.

אבל אם יש מישהו אחד שצריך לסתום את הפה שלו זה אמיר עגייב - ילד צעיר שנכנס בברוטליות בשחקנים אחרים. הוא אולי שחקן טוב ומסור, אבל אם אני המאמן שלו, אני קונס אותו במשכורת ומשעה אותו רק על השטויות שהוא צייץ אתמול. כן, קולגיאליות. ובגלל זה אני ממש שמח שדפקנו את בני יהודה אתמול. והלוואי שהם יירדו ליגה.

ושרפי דהאן ירגיש טוב.

רפי דהאן (בכתום). אני עדיין מאמין שהיא לא הייתה בכוונה לגמור לו את הקריירהצילום: נמרוד גליקמן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ