הבלוג הירוק

תנו לצעוק בשקט

איזה כלי נותר לאוהד להביע את דעתו? אז הוא צועק בוז, ופתאום עוד אנשים מצטרפים, וטוואטחה שומע, ורואים שאכפת לו שאכפת לך

עופר פרוסנר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר פרוסנר

ניר צדוק כתב יפה על הרגע ההוא במחזור הקודם, שבו טאלב טוואטחה כמעט הבקיע. ממקום מושבי באיצטדיון, רציתי ממש שהוא יבקיע. למה? בעיקר כי רציתי לדעת מה יקרה. האם האוהדים של מכבי ישמחו? האם יתבאסו? האם טאלב ירוץ לקהל? זה היה רגע כל כך נפיץ ומעניין, אחד הרגעים הכי מעניינים בעונה השחונה הזו של הירוקים. אבל זה לא קרה, וכל מה שנשארנו אתו היו שלוש הנקודות, הבישול של ערן ביטון הצעיר, וכמובן הבוז שליווה את טאלב בכל נגיעה שלו בכדור.

האם אני בעד הבוז? בוודאי. האם אני חושב שמכבי יכולה להחזיק בקבוצה את טאלב? בוודאי. האם אני חושב שטאלב לא צריך לשחק יותר במכבי חיפה? בוודאי. כתבתי כך אחרי המשחק מול סכנין. האם אפסיק לאהוד את הקבוצה וללכת למשחקים שלה אם ימשיך ללבוש את החולצה הירוקה? בוודאי שלא.

מצד שני, אני שומע על אנשים חצופים שחושבים שהעובדה שהמחאה של אוהדי מכבי לא יאה. כשאני אומר חצופים, אני מתכוון לזה - האנשים האלה לא מסוגלים לראות, אבל באמת לראות, למה הם מתכוונים. מוקדם יותר העונה כתבתי כאן שכל אוהד שצועק בוז למראה המשחק של הקבוצה שלנו, צריך לשמח את קברניטי המועדון, פשוט מפני שאכפת לו מספיק כדי להגיע ולהביע את מחאתו.

רבאק, ילד - תבין. תבין שמה שאתה עושה משפיע על אנשיםצילום: ניר קידר

יש אנשים, מסתבר, שלא אוהבים מחאות. הם אוהבים שהקהל מעודד (כמו שהוא עשה בנתניה במשך כל המשחק, להוציא את הנגיעות של טואטחה בכדור) ושהקהל משלם כסף, ושהקהל מתנהג יפה ותומך ואולי מוחא כפיים ולא מקלל, ולא מביע את הדעה שלו. הם לא בהכרח מתוך המועדון. יש גם שדרני טלוויזיה, עיתונאים וכל מיני פרשנים שיודעים איך קהל צריך להתנהג. אם הוא חלילה לא עושה את מה שהם חושבים שהוא צריך לעשות, אז צריך לגעור בו. להוכיח אותו, להסביר למה המעשים שלו הם בזויים.

טוב, בכל זאת, טאלב החמיץ. לא רק את השער, אתם מבינים?

נחזור רגע לגינוי האוהדים - בהנחה שאוהד לא מרוצה מהקבוצה שלו, מה עליו לעשות? איך הוא אמור להביע את חוסר שביעות הרצון הזה? מה הוא אמור להגיד? יותר מכך, למי? האם לגיטימי שהאוהד הזה יתקשר לשחקנים שמהם אינו מרוצה? לא, זה מקום העבודה שלהם. אחרי הסיפור עם סופו, הבנו שגם עדיף לא לקלל במקום העבודה, כי לא היינו רוצים שמישהו יבוא למקום העבודה שלנו ויקלל אותנו. אפילו לא יצעק בוז.

אם כן, איזה כלי דמוקרטי נותר לאוהד כדי להשמיע את קולו? הוא יכול לא להגיע. החרמה היא צורה קלאסית של מחאה, אבל היא פאסיבית ואי אפשר לצקת לתוכה משמעות - הרי אם יחליט פלוני שהוא לא מגיע למשחק כלשהו, אף אחד לא יידע מה הסיבה האמיתית לכך. יניב קטן לא יתקשר לאותו אוהד וישאל אותו "למה לא באת היום? האם אתה לא מרוצה? יש משהו שאני יכול לעשות כדי שכן תגיע בשבוע הבא?".

תנו לי להפתיע אתכם - לא. אבל זה לגיטימי, יש כל כך הרבה אוהדים, ולרובם בטח יש סיבה למה לא הגיעו. אחר כך אפשר לקרוא להם "מפונקים" או "קהל של הצלחות", והכל בגלל שבמקרה לבת של אחד הייתה יום הולדת, השני במילואים והשלישי החליט שנמאס לו ממה שקורה על הדשא.

בכל מקרה, לא משנה הסיבה שבגללה לא באת - אתה אוטומטית מתויג. אז אתה כן מגיע. אתה קונה כרטיס במחיר מלא, או מקבל מינוי מחבר שהתייאש, או שאתה פשוט בא לראות את הקבוצה שלך. ואז על המגרש, אתה רואה שחקן שזרק משהו על אוהד אחר, כמוך.

אתה מתחיל לחשוב: מה היה קורה לו זה הייתי אני? לא, אני לא מאלה שמחכים אחרי המשחק. אבל אולי הייתי בקניון, פוגש פתאום את טאלב, ולא הייתי בא לו טוב? אולי הילדה שלי היתה איתי?

מה היה קורה לו הייתי פוגש אותו בקניון, ולא הייתי בא לו טוב?צילום: ניר קידר

הנה, תראו איזה דמגוג, מכניס ילדים. וטאלב בכלל לא פגע עם המשענת.

בכל מקרה, אתה יושב ביציע, ואתה נזכר שאין לך עם מי לדבר. ורוב הזמן, אתה בסדר עם זה. אתה יודע שהאוהדים - לא תמיד יודעים הכי טוב. כי זה מהבטן. יש סיכוי שאתה היית פשוט מעיף את תורג'מן בתחילת העונה, כי לא האמנת בו, והנה, כל משחק הוא דופק שער. ויש כל מיני כאלה, ואתה יודע שיש מצב שאתה לא יודע.

אבל בהתנהגות אתה מבין, ונמאס לך שלא מקשיבים לך. אז אתה צועק בוז. ופתאום עוד אנשים צועקים איתך, וכשטאלב מאבד כדור - אתה יודע שהוא שומע אותך. אתה יודע שהוא מרגיש כמה כואב לך.

זה כאילו שיש לך ילד מתבגר עכשיו, והוא עושה משהו אידיוטי ממש, ואז אתה תופס אותו והוא מסתכל עליך וצוחק ואתה אומר לו תתנצל עכשיו, והוא מתנצל בחאווה ואתה מתעצבן מההתנצלות שלו פי 1,000 יותר ממה שהוא עשה. כי אתה רוצה שהוא יבין. הרי כל העסק הזה הוא רק על הבנה. רבאק, ילד - תבין. תבין מה אתה עושה, תבין איך מה שאתה עושה משפיע על אנשים. וזה הופך להיות קרב: לא קרב אלים. לא קרב של שנאה. לא קרב של גורל. זה קרב על תודעה. אתה רוצה שהצד השני יידע שאתה יודע.

כשטאלב החמיץ, ונשכב על הרצפה, ידעת שהוא יודע. המבט שלו, המבט של "אני פאקינג רוצה את זה כל כך", הפספוס וההחמצה, הרצון להראות לקהל - זו היתה הפעם הראשונה העונה שטאלב הזכיר את השחקן שהיה.

אתה חוזר הביתה, ואתה משחזר את המהלכים בראש, ואומר לעצמך "וואלה, שיחק טוב בתור קשר. למה אריק לא שם אותו שם כל העונה?". ואתה אומר לעצמך "וואי, כמה הוא רצה היום, אני לא זוכר מתי ראיתי אותו ככה". וכולנו יודעים למה הוא היה ככה.

אז חבל שפספס. מעניין מה היה קורה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ