חשיבותו של איצטדיון: פרידה מקרית אליעזר

מה זה קרית אליעזר בשבילי? סבא שלי, אבא שלי, אחי ואני, כולנו יושבים באותו מקום, מסתכלים על אותה קבוצה, עם אותה חולצה, משחקת את אותו משחק

עופר פרוסנר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר פרוסנר

ואז עברנו ליד האיצטדיון וראינו שכיבו את האורות. והתחלתי לחשוב, מה הופך את זה לאיצטדיון בכלל. בטון? כסאות? דשא? שערים וסימונים? האוהדים שהיו בו? הרעש שהם עשו והשתיקות שהם השאירו כשהלכו?

מה זה בשבילכם איצטדיון? לנסוע בכביש החוף ולהצביע על המונומנט בנתניה? ללכת לקניון איילון לסרט ולהיזכר בגמר הגביע נגד הפועל ירושלים? אולי עמודי התאורה של בלומפילד שמציצים, קוראים לבוא, כשאתה מסתובב בפלורנטין?

אולי זה המשחקים ששוחקו בו? יכול להיות, זה חייב להיות המשחקים. ה-2:3 על פריז סן ז'רמן לא היה יכול להיות בשום מקום אחר, וגם לא ה-2:3 על הפועל חיפה בעונת הדאבל הראשונה של הפועל תל אביב. ה-0:5? אתם יכולים לדמיין אותו בווסרמיל? גם אני לא.

כנראה שאלו כל הדברים האלה. אני מנסה לספור כמה שעות ביליתי בקרית אליעזר. במצטבר זה משהו כמו חודש, לדעתי, ועוד השעות של להגיע ולחזור, ולחשוב על המשחק. להכיר כל אינץ' במקום מסוים. לרכוש מנוי (או שאבא שלך רוכש עבורך), ולדעת שיש לך תעסוקה פעם בשבועיים בסופ"ש לתשעת החודשים הקרובים פלוס מינוס. לחכות.

וקרית אליעזר הוא איצטדיון מכוער. הוא נפלא, אבל הוא גם מכוער. עם יציע אחד מאחורי השער שהוא פשוט נורא. ועדיין, איצטדיון נפלא. למה הוא נפלא? כי הוא איצטדיון רק של כדורגל. פעם עוד היה שם מסלול ריצה, אבל הפסיקו עם השטות הזו: איצטדיון צריך להיות רק של כדורגל. לא שיש כאלה שהם בסדר גם עם מסלול – אבל אתם יודעים.

8 מתוך 8 |
1 מתוך 8 |
2 מתוך 8 |

ואני לא יכול להגיד ששמחתי כל פעם על הנסיעה – בטח בשנים האחרונות. זה סיפור; לתפוס מונית שירות במחיר מופקע בשבת בצהריים עם שיכורים רק כדי לראות חרא כדורגל יותר פעמים מפחות, אבל הנה אני עושה את זה שוב, וסוטה מהנושא, אבל אולי בעצם לא.

שעתיים קודם לסיטואציה שמתוארת למעלה, אולי שעתיים וחצי, האורות היו פתוחים למרות שעדיין היה אור, והאצטדיון המה באנשים בפעם האחרונה בקיום שלו, ואני התרגשתי נורא (במיוחד מהקטע בטקס עם משה רן), והרחש בקהל כשזאהי ארמלי הגיע, וניסיתי להבין איך יכול להיות שבסוף יש סנטימנטים. איך אתה, שהיית בכל כך הרבה אצטדיונים כבר, עדיין מתרגש כמו ילד מקרית אליעזר. והתשובה הגיעה כמה דקות אחר כך, כשהמשחק התחיל והבקענו את הפנדל, והבנתי שבנקודת הזמן הזו אני לא רוצה כלום חוץ מלנצח את הגועל נפש האלה בצהוב מתל אביב. 

ולכן, חשיבותו של קרית אליעזר, מעבר להיותו מקום שבו התאספו ביחד מיליונים של אנשים במהלך 59 השנים שבהן היה קיים, רואים כדורגל, צועקים ומקללים, שמחים ובוכים, מתרגשים והופכים מתוסכלים, לא קשורה לבטון, ולא לכיסאות ולא לדשא (למרות שאני רוצה חתיכה ממנו), וגם לא לשערים ולסימונים, ואפילו לא לאנשים שעל שמם הוא נקרא: לא, חשיבותו של האצטדיון היא בהמשכיות שהוא יצר, ושימשיך ליצור: לדעת שסבא שלי, אבא שלי, אחי ואני, כולנו ישבנו באותו מקום, כולנו הסתכלנו על אותה קבוצה, עם אותה חולצה, משחקת את אותו המשחק.

זו תחושה דומה לזו שיש לזה שהולך ברומא או בירושלים, ועובר על עתיקות ומדמיין לעצמו מה עשה אדם, בעל אותה קומה כשלו, אולי גם כן עם זקן וסנדלים, לפני אלפי שנים – ולדעת שכולנו חלק מרקמה אנושית אחת. זו מחשבה מנחמת, ולאיצטדיון יש גם אפקט מנחם: אתה מתנתק מצרות היומיום, ממה שקורה בחוץ, מכל הדברים שעלולים להטריד אותך, ומתרכז בדבר אחד, בין אם אתה בן 7 ובין אם בן 70: בואו נקרע את הבני זונות שנגדנו, כי רבאק, יש לנו משחק כדורגל על הראש. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ