בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג הירוק

מכבי חיפה הפסידה, האוהדים ניצחו

1,500 ירוקים הגיעו לטדי למרות המחאה, חלקם בתירוצים עלובים. הגיבורים הגדולים הם אלו שוויתרו על העונג האישי למען המאבק הצודק

תגובות

אני מתעלם מהמשחק בטדי. לא צפיתי בו גם בזמן אמת. החרמתי אותו. טוב נו, לא באמת החרמתי, פשוט אני בביקור של עשרה ימים בארץ, אבל מסתבר שעשרה ימים זה זמן קצר כשרוצים לראות את כ-ו-ל-ם. מסתבר גם, שזה קשה, אפילו לקבוצה כמו מכבי חיפה, להסתדר גם בלי יוסי, גם בלי הקהל, וכן, גם בלעדיי.

אבל עם תחושות מהמשחק, במיוחד מסיכומי המשחק הרבים שאדם נוהג לקרוא בדיעבד, אין ברירה אלא להתמודד. והתחושה העיקרית שיש לנו כתוצאה מההפסד 1-0 לבית"ר, היא הצלילה הטבעית והלא נעימה אל תוך המחוזות הבלתי נעימים של חוסר הביטחון, מהסוג שגורם לך לשאול שאלות כמו "האם המאמן של הקבוצה שלך טוב כמו שחשבת?", "האם אידריסו הוא יותר חלוץ או יותר משוגע?" ו-"איך משומר עדיין משחק בהרכב הראשון של הקבוצה?".

האם יש דרך להתמודד עם חוסר הביטחון הזה? כן. ללכת לעוד משחק ועוד משחק. לזכור שטדי זה קשה, ולא לחשוב על מכבי תל אביב שתיכף מארחת בבלומפילד (שוב בלעדיי, אבל, אולי גם בלי אידריסו), ובעיקר לנסות להתרכז בחיובי. ויש שני דברים חיוביים מהמשחק הזה: הראשון הוא שממש תיכף יהיה משחק באיצטדיון אבי רן, שבו אני סוף סוף אהיה ואחווה את הפלא הזה בעצמי.

ניר קידר

והדבר השני, מתייחס כמובן למחאת האוהדים: למשחק כזה במצב רגיל היו מגיעים בין 5,000 ל-6,000 אוהדים ירוקים. לפי מה שאפשר היה לראות, היו 1,500 במקרה הטוב.

בואו נתעכב רגע על אותם 1,500 האוהדים של מכבי חיפה שהגיעו למשחק. ניהלתי עם כמה מהם שיחות בפייסבוק בקשר לחרם, וניסיתי להבין למה הם כל כך נגד החרם. ההסברים נעו בין "מה אכפת לי ה-20 שקל האלה", עבור ב-"הקבוצה צריכה אותי" ו"אני חייב את זה, לא יכול בלי זה" הקלאסי, וכלה ב-"אני מבין למה אתם מחרימים, אבל לא בעונה כזו כשהקבוצה צריכה אותנו".

למעשה, מתחת לכל ההסברים האלה יש הסבר אחד ויחיד. כל אחד מהאנשים האלה, בדרכו שלו, אומר ש"אני חושב רק על עצמי, ולא אכפת לי מהאוהדים האחרים". הרי מה זה "הקבוצה צריכה אותי"? זו התחושה הזו שאני מיוחד, שבלעדיי הקבוצה תקרוס (הנה, הפסידה יחד איתך), ו"מה אכפת לי מה-20 שקל האלה" הוא משפט שהמשמעות שלו היא "אני מבין שאולי יש אנשים ש-20 שקל בשבילם במשך עונה שלמה זה קריטי - אבל הם לא קריטיים בשבילי". וכל משפט שאומר "אני מבין... אבל" - הוא משפט שמסביר למה הצד השני טועה.

אבל, היה תירוץ אחד שממש עצבן אותי, כזה שקראתי אותו והחלטתי שהוא מצדיק שאתייחס אליו בטור הזה, והוא לא נוגע רק למכבי חיפה, אלא לאוהדים של כל קבוצה בארץ ואפילו, כך נראה לי, בעולם. התירוץ הזה הוא "הרבה יותר קל לא להגיע". מי שכתב את זה ומי שחשב את זה, הוא עלוב בעיניי.

הוא עלוב כי הוא כנראה לא מרגיש את העיקצוץ המטמטם הזה בקצות העצבים כשאתה יודע שיש משחק ממש כרגע ואתה לא באיצטדיון. שהישיבה בבית וההסתכלות, בשעות שלפני המשחק, עד שמגיעה השעה המשוערת הזו שבה אתה יודע שאתה כבר לא תוכל לצאת ולהגיע, הדרך שבה ההחלטה זו מונעת ממך ברוב הפעמים לעשות שום דבר עד למשחק, כאילו היית עכשיו באוטו, וההלקאה העצמית על כך שאתה לא עושה את מה שאתה באמת רוצה.

מי שקורא את זה ויודע בדיוק על מה אני מדבר, הוא אוהד, במובן הפשוט ביותר של המילה. המובן הבסיסי, המובן הברור. כשהגוף שלך מסמן לך שיש מקום שבו אתה צריך להיות בו, כשההתנייה שלך היא לקחת את האוטו ולנסוע באותה דרך, שלא השתנתה שנים (וביום ראשון הקרוב תשתנה לחלוטין), ולמצוא את החנייה המועדפת עליך, וכל הטקסיות שמביא עימו המשחק.

כי יש מסע שלם שמוביל אל 90 הדקות, כללים ומנהגים שלמים, שיום של משחק לא מרגיש טוב בלעדיהם. אז אל תכתבו או תגידו, שיותר קל לא לבוא. הכי קל זה ללכת. הכי קל זה להגיע. אנחנו לא גיבורים גדולים שאנחנו מגיעים. זה מה שאנחנו תמיד עושים, תמיד עשינו, ותמיד נעשה. החוכמה היא להחליט, מאיזו שהיא סיבה, שהיא חשובה יותר מהעונג והסיפוק האישי שלנו, שאנחנו נימנע ממשהו מסוים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#