בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג הירוק

מכבי חיפה אני אוהב אותך, אבל את מבאסת אותי

להתעצבן על עזרא שעושה דריבל ולא מוסר, על בוקולי שמאבד את הכדור ועל משומר שחוטף אדום. ואז לנצור את ההפסד למכבי תל אביב

6תגובות

ואתה כל הזמן משווה. האם זה הרבה יותר גרוע, כשזה רחוק או כשזה קרוב? כשאתה יושב מול הטלוויזיה, או כשאתה במגרש. כי במגרש, אתה לא יכול לכבות את הטלוויזיה. אבל מצד שני, אין לך שידורים חוזרים. אתה מתעצבן פעם אחת על חן עזרא שעושה דריבל ולא מוסר, או על בוקולי שמאבד את הכדור או על משומר שחוטף אדום. ואין לך זמן כל כך להיזכר בדקל חוטף אדום או בפלאח חוטף אדום או בכל אחד שחטף אי פעם אדום או בכל שער שאי פעם חטפת מול מכבי תל אביב.

אבל אתה כן זוכר את התחושה הנוראית הזו של להיות בבלומפילד ולהרגיש את הגועל נפש עולה מהלמטה של הבטן דרך החזה אל הגרון. זה קרה לך כל כך הרבה פעמים, למשל בדקה ה-48 של אותו משחק בעונה שעברה. ואתה זוכר את זה. אתה לא זוכר אולי במדויק אדומים (על מי אתה עובד, את האדום של פלאח לא תשכח בחיים), אבל אתה זוכר תחושות. כי תחושות לא באמת עוזבות אותך, תחושות לא באמת נשכחות. אתה יכול לנסוע לגור במקום אחר, ללכת למשחק של קבוצה שלא אכפת לך ממה ולהתחיל שיהיה לך אכפת, להתעסק כל היום בשטויות אחרות, אבל כשאתה יושב מול המסך המצ'וקמק של המחשב אחרי שחישבת את הבדלי השעה וכשאתה יודע שאתה הבנאדם היחיד ברדיוס של כמה בניינים לפחות שהולך לצעוק עכשיו במשך 90 דקות על המחשב שלו כל פעם שתהיה איזו בעיה קטנה בסטרימינג.

שרון בוקוב

כי למרות שאתה מעודד, באמת, הגעת לטונה של הזדמנויות ושיחקת טוב וחטפת אדום וזה קורה בכדורגל, חטפת שוב פעם את הנבוט בראש, וחזרת הביתה עם הראש בין הרגליים. וכל מה שאתה נשאר אתו זו התחושה. הנוראית כאמור.

אבל אחר כך, יום אחרי, אתה לא פותח עיתונים (כי אין), ואתה מתרכז בדברים אחרים (כי יש) ואתה נזכר שאתה לא גר בתל אביב יותר, ואתה לא צריך ללכת לעבודה עם אנשים שאוהדים את הקבוצה הלא נכונה שקוראים לה בשם הלא נכון והצבע שהם אוהבים הוא פשוט לא נכון והכל הרי מרגיש לא נכון בבוקר שאחרי הפסדים למכבי תל אביב, ואתה שואל את עצמך, בזמן שאתה כותב את השורות האלה, אם לא כתבת אותן כבר, אם לא תכתוב אותן שוב, אם לא הכל חוזר על עצמו. ואז אתה סוגר את המחשב וסוגר את הפייסבוק וסוגר את הטלוויזיה והולך לחדר השינה ומוריד את התריסים וסוגר את הדלת ושם שמיכה מעל הראש ומנסה לשכוח.

לא באמת, אבל מטאפורית. אתה לא ילד יותר. יש לך דברים לעשות. והפרצוף של אשתך אחרי שאתה מקלל את טל בן חיים גורם לך להרגיש קצת פחות טוב עם עצמך, וגם להתעצבן כי מגיע לך לצעוק ואתה לא במגרש, ואם רק היית במגרש, הכל היה אחרת, היית יכול לצעוק בעצמך לטל בן חיים את כל מה שאתה חושב עליו, ולהזהיר את משומר ולגעור בבוקולי ולרדת למטה לספסל ולהגיד לסטנויביץ' שהוא חייב כבר לעשות חילוף, באמת באמת תעשה כבר חילוף.

שרון בוקוב

וכל האמונות הטפלות שלך פתאום מפסיקות להשפיע. וכל מה שאתה רוצה, זה שהכל יפסיק ורק תהיה במגרש ורק תהיה במגרש ורק תהיה במגרש ותסבול את זה כמו שרק במגרש אפשר לסבול את זה, בלי להזיז את הראש ממה שקורה על הדשא של בלומפילד. ואז אתה מתגעגע. אתה מפסיד, ואתה מתגעגע ואתה מתבאס על עצמך. ואתה מתבאס על הכל. ואתה עצוב.

וכולם מבינים כי כולם מכירים אותך, אבל בשבילך, הפסדים למכבי תל אביב בבלומפילד הם קצת כמו ילדים, אתה כועס עליהם כי הם היו יכולים להיות טובים, אבל אתה גם נוצר אותם בלב שלך, כי בלי הפסדים בכדורגל אין כלום. אין שמחה אמיתית, אין גאווה של ניצחון, אין לרצות להחזיר.

אבל אוי כמה שרצית לנצח.

אוי אוי אוי. אוי.

סעמק. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#