בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג הירוק

רגעים חסרי משמעות של אושר

רציתי שנהיה טובים יותר מהפועל ת"א, והיינו. לא בהרבה, אבל היינו. ולרגע שכחתי מכל הבעיות, ונזכרתי כמה אידיוטי ונהדר הוא הכדורגל

2תגובות
שרון בוקוב

פעם, מזמן, כתבתי עבור עיתון שכבר לא קיים יותר - קראו לו "העיר תל אביב". הייתי כתב ספורט וסיקרתי, בין השאר, את קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, כולל בעונה הנוראה ההיא שבה הם לקחו את הדאבל בשנייה האחרונה במה שאוהדי הפועל קוראים לו "15 במאי" ואוהדי מכבי (לא משנה איזו מכבי הפעם) מכנים "אליפות הקיזוז".

אני זוכר שיום אחר כך, אחרי לילה מסויט ונטול שינה, הגעתי למשרדי העיתון והעורך שלי סיפר לי שעכשיו אנחנו צריכים לעשות מוסף אליפות מיוחד להפועל תל אביב, וביליתי את כל היום הנורא ההוא, עייף ועצבני ועצוב ושבור, כמו שהמון זמן לא הייתי שבור מכדורגל (הפעם הקודמת היתה 24 באוגוסט 2004), באיסוף טקסטים אדומים.

אני לא אוהב את הפועל תל אביב. אני פוחד מהפועל תל אביב, אבל הפועל תל אביב רודפת אחרי. תמיד. היא קבוצה דביקה ומעצבנת, ואין קבוצה שמעצבן יותר לשחק נגדה מאשר הפועל תל אביב. אולי הפועל חיפה, אבל אותם אני שונא. בכל מקרה, משחקים נגד הפועל תל אביב הם משהו מיוחד בשבילי. אני לא מסוגל לשכוח להם את התחושה הזו שהם גרמו לי, בדיוק כמו שאח שלי לא מסוגל לשכוח להם את זה שהוא בכה ב-86'.

ואני תמיד בטוח שנפסיד כשאנחנו נגד הפועל תל אביב. כאילו הם ברצלונה. הם קבוצת הסיוט שלי. גם בעונות הטובות - מאז 2010, אני בטוח שנפסיד. וקצת לפני המשחק, הבטן מתהפכת לי קצת ואני נזכר בכל החרא שהקבוצה הזו האכילה אותי, ואני חושב לעצמי "פרוסנר, למה אתה צריך את זה? למה זה טוב?" ואז המשחק מתחיל, תודה לאל, ואני לא צריך לחשוב על שום דבר כזה חוץ ממה שקורה על הדשא.

עכשיו ביום ראשון, כשישבתי מול הטלוויזיה והתעצבנתי והתעצבנתי והתעצבנתי ואז טואטחה מסר את הכדור ואז התעצבנתי ואז צעקתי יש וקמתי בסלון והנפתי שתי ידיים כאילו אני ג'וני קייג' אחרי ניצחון בקרב במורטל קומבט 2, זה הרגיש כל כך טוב. כל כך טוב. כמו השלוק הראשון של הגינס בסוף השבוע, כמו שניצל של אמא שלי שיצא ממש עכשיו מהטיגון ואני גונב אותו כשהיא לא מסתכלת - כמו שצריך להרגיש שער בכדורגל. שער מרגיש כל כך כל כך טוב, אתם בטח מכירים את זה.

שרון בוקוב

ולא היה אכפת לי, בשנייה הזו, שמכבי חיפה מחורבנת. שאין לה התקפה בשיט, שרובן ראיוס מעפן, שלא ניקח גם השנה אליפות. לא היה אכפת לי. כי אנחנו מובילים על הפועל תל אביב. ובטלוויזיה ראו תמונות של קהל שמח, והרגשתי חלק מהקהל הזה, ושרתי "הפועל זונה", והיה לי מה זה כיף.

והבנתי שאסור להשוות. אסור לשים כל הזמן דברים בקונטקסט, למרות שספורט אמור להיות כולו קונטקסט, הרי ש-99% מהמשחקים הם חסרי משמעות אמיתית מעבר לאוהדים של שתי הקבוצות. המשחק הזה, בין מכבי חיפה להפועל תל אביב, לא יקבע שום דבר. הן לא ירדו ליגה, הן לא יזכו באליפות, וכמו שזה נראה, הן גם לא יהיו אחת משתי הקבוצות שיגיעו לליגה האירופית דרך המיקום בליגה.

אבל מה זה משנה. כדורגל זה משחק שמשנה לך באותו הרגע שבו הוא משוחק, ולא משנה בין מי למי. לכו לראות פעם משחק אמצע טבלה בליגה א' אחרי המחזור ה-20; אין שום משמעות למשחק הזה, ועדיין, השחקנים באים לשחק כדורגל. חִשבו על זה רגע - זה לא משנה לאף אחד, גם אין הרבה צופים, אין טלוויזיה, ואף אחד לא יזכור, אבל עדיין הם רוצים לנצח, הם רוצים להבקיע, הם רוצים להיות טובים יותר.

והמשחק הזה, רציתי שנהיה טובים יותר. והיינו. לא בהרבה, אבל היינו. וכמה אושר זה נתן. כמה אידיוטי ונהדר הוא הכדורגל. וכמה טוב שיש לנו כדורגל בחיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#