שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אני יכול לכתוב על הכל, עד שזה מגיע לכדורגל של מכבי חיפה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחקני מכבי חיפה. כמו איש שירות לקוחות גרמני שעונה על השאלות בצורה רפטטיבית ומעצבנת, אבל אין לו את הביצים לנתק לי בפניםצילום: שרון בוקוב

אין לי שום יכולת להתמודד עם הכדורגל שמכבי חיפה שיחקה מול מכבי פתח תקוה. ואני מציין את זה, כי ככותב, אני מרגיש שאני יכול לכתוב על כל דבר. אני יכול לתת לכם עכשיו, ככה במהירות, 500 מלה על משחק הכדורעף שהייתי בו השבוע, בין ברלין ווליז לפרידריכסהאפן. אני יכול לתת לכם עמוד, בלי יותר מדי בעיות, על ההמבורגר הדי מגניב של מקדונלדס שאכלתי בספרד, שייצר אותו איזה שף שיש לו מסעדה עם שני כוכבי מישלן. ביבו מקאקסטרים, קראו לזה הספרדים. וזה לא רע. אני יכול גם לנסות לרגש אתכם או לעצבן אתכם. אני יודע לשאוב מוזה, למצוץ השראה מהאוויר.

אבל אין לי כלום להגיד על הכדורגל של מכבי חיפה. אני מרגיש כאילו הם איש שירות לקוחות גרמני (תחשבו הוט רק הרבה יותר גרוע), שעונה לי על השאלות בצורה רפטטיבית ומעצבנת, אבל אין לו את הביצים לנתק לי בפנים. ממשיך וממשיך וממשיך, אוננות בניוטרל.

אולי זה מרגיש כמו לקום אתמול בבוקר ("גראונדהוג דיי"), הסרט בכיכובו של ביל מאריי שבו הוא משחק חזאי שמתעורר כל בוקר לאותו יום מרמיטה מעצבן. אתה נורא רוצה שיקרה משהו וכלום לא קורה. והשעון זז לאט. ואפילו לא כואב לך. הכל עמום כזה. אתם גם לא מתעצבן. איך תתעצבן? ממה תתעצבן? נשארו לך עצבים להוציא? נשאר לך משהו?

ולך, מכבי חיפה, נשאר משהו? אני רוצה ולא רוצה שתגיעי לאירופה. רוצה כי אני תמיד רוצה, ולא רוצה כי כל כך לא מגיע לך. לא מגיע לקבוצה הזו עם הכדורגל הפאתטי שלה, לא מגיע למאמן העלוב הזה, ולא מגיע לשחקנים שלא מתאמצים כמו שצריך להתאמץ כשחייבים לנצח את מכבי פתח תקוה.

ואני ממשיך לראות. לצפות. לנסות לא להשתעמם ולא להירדם. ולא תמיד מצליח. ואז גם על עצמי אני כועס. כי מה זה. ולמה זה? איך זה נראה ככה? זה גורם לי לחשוב על החיים שלי. ועל כל מיני דברים שהשקעתי בהם זמן ומחשבה וכסף ועבודה ואינם קיימים עוד. וזה גורם לי לחשוב על החיים ועל כמה שהם לא רלוונטיים בכלל, כי בסוף לא נשאר גם ככה כלום.

שחקני חיפה ברגע שמזכיר זיכרון. מהעונה הזו לא יהיו זכרונות. היא חור שחור שמוחק אותםצילום: שרון בוקוב

ואז אני אומר לעצמי שזה פשוט לא נכון. יש זכרונות. הנה, השבוע התבשרתי על מותו של גוזל, מהפלאפל של ציונה וגוזל בפתח תקוה, שם מכינים כבר עשרות שנים את השקשוקה הכי טובה בארץ. וגוזל מת אבל משהו נשאר אחריו. הזכרונות שלי ממנו ומהשקשוקה שלו (שאני מקווה עוד לטעום).

וככה אנשים משאירים אצלך זיכרונות. וגם קבוצות כדורגל משאירות בך זכרונות. המון זכרונות. הפסדים וניצחונות, הצלחות וכשלונות. ואני חי לי עם הזכרונות. כל המשחקים שהשאירו אצלי כל כך הרבה תמונות ותחושות ומראות וריחות.

מהעונה הזו לא יהיו זכרונות. היא חור שחור שמוחק אותם, ודואג שאף אחד לא יספר את המעשייה אחר כך. ואנחנו צריכים להודות לה על זה, כי אולי, רק אולי, יש סיכוי שנשכח את כל זה. בבקשה שנשכח את העונה הזו. בבקשה בבקשה בבקשה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ