הבלוג הירוק |

זהו, שברתם אותי

אני כבר לא עצבני עליכם, כבר לא כועס. אני פשוט מיואש. איבדתם אותי במקום מסוים. אני תמיד אהיה אוהד, אבל כמה אפשר?

עופר פרוסנר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עופר פרוסנר

בעיקרון היה אמור להופיע פה טקסט שינתח את האופטימיות שרוני לוי דיבר עליה אחרי המשחק אתמול. הייתי אמור לכתוב, בצורה מושחזת, על איך כולם אופטימיים חוץ מהאוהדים, וגם האוהדים רוצים להיות אופטימיים, אבל בלה בלה בלה בלה - אתם מכירים את השטיק שלי. זה גם היה מוצדק לכתוב את זה, כי עצם זה שאף אחד לא שאל את לוי - "תגיד לי אתה בסדר? מה אתה אופטימי? על מה גישה של שחקנים? על מה אתה מדבר?!" הרגיש לי ממש מוזר.

אבל זה לא מה שאני רוצה לכתוב היום. לא, לא. אני רוצה לספר לכם סיפור במקום. והסיפור הזה מדבר על כמה שאני אידיוט. אז ככה: אני לא מתגורר בארץ בימים אלה. בסוף אוגוסט הגעתי לביקור, ויצא שיהיו שני משחקים של מכבי חיפה: הראשון מול בני יהודה והשני מול כפר סבא בחוץ. המשחק מול כפר סבא היה בשבת, ובראשון בצהריים הייתה הטיסה שלי. רציתי להיפגש עם ההורים שלי, אבל לא תכננתי נכון את הזמן, והם כבר היו בתל אביב, ובסיכומו של דבר - הלכתי לראות את המשחק במקום לפגוש את ההורים שלי. הסיפור הזה, שבו אני הייתי אשם ב-100 אלף אחוז, גרם לריב די גדול עם אמא שלי (ובצדק, אגב), וגרם לי לכעוס על עצמי ועל המקום שיש למכבי חיפה בחיים שלי.

אני לא מבין איך אי אפשר לקום ולהגיד את האמת. אוראל דגני, אמשצילום: שרון בוקוב

עכשיו למה אני מספר את זה? כי מכבי חיפה מאוד חשובה לי. עדיין, גם בגיל 33, גם כשאני עושה דברים אחרים, גם כשאני במדינה אחרת, גם כשאלף ואחד דברים - ללכת למשחקים של מכבי חיפה, לצפות במשחקים של הקבוצה הזו, זה חשוב לי. ולפעמים אני מגזים. הסיפור הוא דוגמא לאיך שאני מגזים.

אני מניח שכולנו הגזמנו פעם. לכל אוהד יש איזה סיפור על איך הוא ויתר על משהו בשביל משחק. זה חלק מהעסק הזה, ואנחנו עושים את זה, וכל ויתור כזה הוא סוג של מור"ק. אולי גם על ההחלטה הזו אני אצחק יום אחד עם אמא שלי, אבל הנקודה היא שלמכבי יש משמעות וחשיבות והשפעה באופן ישיר על החיים שלי, גם אם היא לא יודעת. והיא דבר ערטילאי שכזה, אז איך היא תדע? היא לא יצור הומוגני אלא אוסף של דברים, שכולל גם אנשים. ועדיין, היא חשובה לי - למרות שאין בעצם "היא". והמשחק מול מכבי תל אביב שבר אותי. לא יודע להסביר, אבל נהייתי עצוב כזה, קהה. לא לגמרי הצלחתי לשים את האצבע על העמעום שהרגשתי. והלכתי קצת מהבית ונסעתי בחשמלית וברכבת וזה, והבנתי שאני מיואש.

זהו, יענק'לה שחר ורוני לוי והשחקנים ומי שלא יהיה - שברתם אותי. אני כבר לא עצבני עליכם, כבר לא כועס. אני פשוט מיואש. איבדתם אותי במקום מסוים. אני תמיד אהיה אוהד, אבל כמה אני יכול שישתינו עלי בקשת? איך מאמן אומר אחרי המשחק שהוא אופטימי אם עוד לא כבשנו שער? אני לא יכול שיתייחסו אלי כמו אל מטומטם, ואתם עושים את זה כל הזמן. אני לא מבין איך אי אפשר לקום ולהגיד את האמת. זה נראה כאילו בקבוצה מנסים לייצר מציאות אלטרנטיבית שם אין טבלה לליגת העל, כולם משחקים בשביל הכיף, שדונים חמודים יביאו לכולם ממתקים, פיות רוכבות על חדי קרן, הרים של קצפת, ממתקים ועוגות ואלון תורג'מן הוא אפילו חלוץ.

אני לא יכול לשחק במשחק הזה. אני פשוט לא יכול. חברים שלי שואלים אותי "איך אתה עדיין לוקח ללב? איך כל כל אכפת לך? איך לא התבגרת?". אני מפחד לחשוב שאולי אני שם, מכבי. וזה לא הכדורגל כמו זה שאתם חבורה של עלובים חסרי כבוד שלא מסוגלים להגיד "נכשלנו", ורק ממשיכים לתחזק את האשליה הזו שאתם מועדון כדורגל אירופי ומסודר ונקי ומכובד בזמן שאתם גועל נפש של פוליטיקות ותככים ואפס קשר למשחק הזה, אתם יודעים, שצריך לשים בו את הכדור בתוך הרשת.

אז הנה, אני מוחא לכם כפיים. אם תעצמו עיניים מספיק חזק ותקוו מספיק, אולי תחשוב שזה אומר שאני מרוצה. עניין של גישה. ביוש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ