שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עוד רגע ומכבי חיפה תהפוך להפועל פתח תקוה

אנחנו בדיוק כמו אלף קבוצות אחרות עם עבר מפואר והווה עגום, ואם לא ישתנה משהו מהותי, אז נמשיך לגסוס בלי שום תקוה

עופר פרוסנר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
האם מישהו באמת חושב, בכלל, שמשהו טוב יכול לצאת ממה שיש בקבוצה הזו?צילום: שרון בוקוב
עופר פרוסנר

אתה נהיה קר. קר ולא סימפטי, קר ולא אוהב. אתה מת על הקבוצה, אבל אתה רוצה לעבור בין כל שחקן ושחקן ולהגיד לו מה אתה חושב. אתה כועס. אתה לא נהנה מזה. אתה שואל את עצמך אם כדורגל לא אמור להיות הנאה, ואתה נזכר בשבת, במשחק כדורגל במגרש מלא בין שתי קבוצות בליגה השנייה וקהל שלא מפסיק לעודד ו-3-3 בשנייה האחרונה, ואתה עורך השוואה כי אי אפשר שלא להשוות, ואתה יודע שזה אף פעם לא יהיה כיף כמו זה אבל כשזה טוב זה אף פעם לא יהיה טוב ומתחיל לחשוב שאולי אף פעם זה לא יהיה טוב. אולי כל הטוב הזה נגמר ולא יהיה עוד. אתה מנסה להגיד לעצמך - לא, לא, גדלתי בתקופה לא משהו, ואז זה השתנה. אבל אתה כבר לא ילד - אתה לא בטוח כמו שהיית פעם. אתה מסתכל על אוהדים של קבוצות אחרות - כאלה של הפועל פתח תקוה, למשל - הם חשבו ב-1990 שככה ייראו 25 השנים הבאות? ומינכן 1860 או לידס יונייטד? אלה קבוצות ששיחקו בגמרים יבשתיים, ואיפה הם עכשיו? ואתה חושב לעצמך שאולי זהו, שכשאתה תלמד את הילד שלך שזו הקבוצה הכי מפוארת בתולדות הכדורגל הישראלי הוא יצחק עליך, או יכעס עליך שהשארת אותו איתם לכל החיים?

ובארץ פיגועים, ומכבי נוראית, והכל מתערבב לך. הכל מעורבב לי בראש. אני לא מוכן לראות את הווידאו של הלינץ', ולא מוכן לראות תקציר של המשחק של מכבי. אני כבר לא מוכן לעשות לעצמי את זה. פעם לא היה לי אכפת, הייתי רואה את הכל ומנתק. היום אני מנותק, אבל לא רוצה להתחבר. אני גם לא רוצה לבדוק אם אני יכול להתנתק, כי אני צריך את זה. כל השאר די חרא, אבל זה - זה נשאר. והרגשות המבעבעים של הכעס, אלה שאתם קוראים כאן לפעמים, מתקהים, הופכים לעמומים, מתחלפים במשהו אחר, נורא הרבה יותר: סקרנות סדיסטית.

אני רוצה לדעת האם מכבי חיפה יכולה להיות יותר גרועה לפני שהם יבינו שיש להם בעיה. כמו אלכוהוליסט שיכול להפסיק מתי שהוא רוצה - מכבי חיפה סופגת הרבה יותר אדומים וכובשת הכי מעט שערים, ומתנחמת בזה שלא משנה מה יקרה יבואו 30-25 אלף איש למגרש וימשיכו לעודד אותה. ואף אחד לא עושה לה התערבות כמו בסיטקומים אמריקאים, ואתה רואה את רוני לוי, שבוודאי שיש עליו אחריות, מדבר בראיון אחרי המשחק ונראה כמו מישהו שאין לו מושג ושמפחד להודות שהוא נכשל. ואתה מנסה להבין מה עוד הם צריכים לדעת שם במועדון כדי לשנות משהו מהותי באמת.

וכשאתה מנסה לשאול את עצמך מה אתה מקווה לראות במשחק הבא, אתה לא באמת יודע. כאילו, ברירת המחדל היא שאתה רוצה לראות ניצחון - אבל מה ניצחון ייתן לך בעצם? איך ניצחון יפתור איזו בעיה במכבי חיפה? האם הניצחון מול רעננה פתר איזושהי בעיה? האם מישהו במערכת חשב באמת שהשערים הראשונים יפתרו את המחלה הכרונית שמכבי לקתה בה? האם מישהו באמת חושב, בכלל, שמשהו טוב יכול לצאת ממה שיש בקבוצה הזו?

האם הם חשבו ב-1990 שככה יראו 25 השנים הבאות? אוהדי הפועל פתח תקוהצילום: שרון בוקוב

אני נורא רוצה להאמין שכן, אבל אין לי אמונה כבר. נניח שנפסיד לעכו (לא סביר), ורוני ישים את המפתחות - מה ישתנה? עכשיו אנשים מדברים על להביא את אלישע. זה כמו לחזור לאקסיות שלך - להיזכר רק בסקס הכיפי של השנתיים הראשונות במקום בריבים המסריחים וחוסר היכולת לסבול אותן בסופו של הקשר. במקום להבין שעדיף להישאר לבד שנה-שנתיים וללכת לטיפול. במקום להבין שאם אתה עושה את אותו דבר כל הזמן והוא נכשל אז צריך להשתנות. אתה חייב להשתנות. אתה מוכרח, אחרת לא יישאר ממך כלום.

ממכבי חיפה עוד רגע לא נשאר כלום. וכל הכסף והווסאח והשיק האירופי לא ישנו את זה - אנחנו בדיוק כמו אלף קבוצות אחרות וגרועות כרגע, בדיוק כמו לידס והפועל פתח תקוה ומינכן 1860. ואם האנשים שאחראים על המועדון לא ישנו משהו מהותי, אז נמשיך לגסוס בלי שום תקוה. תנו לנו קצת תקוה, באמא שלכם. הרוווחנו את זה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ