שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קו ההגנה היצירתי של פאקו אייסטראן

הם מעורבים יותר במשחק ההתקפה, מגביהים יותר לרחבה ובועטים יותר לשער. הבלוג "נבדל" מנתח: הדרך של מאמן מכבי תל אביב לשבור את הבונקר של היריבות עוברת דרך המגנים שלו

איה שורק, נבדל
אייסטראן משגיח על ייני. מכבי תל אביב בהנוכחית מחויבת לשליטה בכדור ולהנעתוצילום: שרון בוקוב
איה שורק, נבדל

אחד הביטויים להבדל בין שלושת המאמנים הזרים של מכבי תל אביב בשלוש העונות האחרונות טמון באופן שבו הם עשו שימוש במגנים. אצל אוסקר גארסיה ראינו גישה די קלאסית, שבה מערך של 3-3-4 הופך בהתקפות מסוימות ל-3-4-3, כאשר אחד המגנים משמש כבלם שלישי, והמגן השני מצטרף לשחקן האגף כדי ליצור יתרון מספרי.

שרן ייני, שעוד קודם לעונה הנוכחית עבר הסבה מסוימת לעמדת הבלם (אצל מוטי איוניר שיחק כבלם שלישי במערך של שלושה בלמים), היה המגן שלרוב נשאר בהגנה לצד איתן טיבי וקרלוס גארסיה, בעוד יואב זיו שימש כמגן התקפי יותר. לעתים זה היה הפוך.

צילום: צילום מסך

תפקידו של זיו היה להצטרף באגף שמאל לאלירן עטר – לפנות אותו לתנועה לתוך הרחבה או לאמצע, במהלך המוכר של עטר (כניסה משמאל ובעיטה ברגל ימין לפינה הרחוקה) על ידי כך ש"ריתק" שחקן הגנה אחד באגף, בין אם חיכה מאחור או נצמד לקו. אפשרות נוספת היא כמובן התנועה לעומק – תנועה "קלאסית" של מגן שבסיומה מוגבה הכדור לרחבה.

אצל פאולו סוזה, ששיחק לא מעט בהרכב של שלושה בלמים, היה תפקודם של המגנים, מטבע הדברים, קצת אחר. לרוב ראינו אי-סימטריה מובנית בהרכב, כאשר בצד אחד עלה מגן "טבעי" ובצד השני קשר קו: ייני בימין וטל בן חיים בשמאל, כאשר עומרי בן הרוש משמש בלם שלישי, או בן הרוש באגף שמאל ודור מיכה/עומרי אלטמן בימין, כאשר ייני על תקן בלם שלישי.

במערך כזה, המגן משחק כקיצוני ותפקידו הטקטי הוא לרווח את המשחק עבור קשרי האמצע. למעשה, אין הבדל עקרוני בינו לבין קשר הקו השני. מטבע הדברים, בשל האופי השונה של השחקנים והמודעות ההגנתית, ראינו יותר הגבהות של המגנים/קיצונים מאשר ניסיונות לדריבלים ואחד על אחד כמו שעשה קשר הקו בצד השני.

צילום: צילום מסך

פאקו אייסטראן מביא גישה אחרת למשחק. מכבי שלו מחויבת לשליטה בכדור ולהנעתו, וכפועל יוצא משחקת כמעט תמיד עם שלושה קשרים שעמדת המוצא שלהם במרכז המגרש, אם במערך של 3-2-1-4 או ב-1-3-2-4.

ברוב משחקיה של האלופה התפתחה דינמיקה דומה למדי: היריבה מתגוננת עם עשרה שחקנים מאחורי הכדור ובמרחק קטן מהשער. בתמונה הבאה אף ניתן לראות את עשרת שחקני קרית שמונה במרחק של 35 מטרים מהשער:

צילום: צילום מסך

במצב כזה ברור שמכבי תל אביב מתקשה ליצור יתרון מספרי בהתקפה עומדת; ברוב המקומות במגרש, יצטרכו הצהובים לעבור שישה-שבעה שחקני יריב עד לשער. האתגר של מכבי במשחקים האלה הוא ליצור יתרון או שוויון מספרי בסיטואציות שונות של המשחק בלי להביא הרבה שחקנים לשטח קטן שיאפשר ליריבה לצופף את המשחק ולסגור שטחים לתנועה ומסירה.

מכבי מתמודדת עם האתגרים הללו בדרכים שונות, טובות יותר או פחות, אבל מעניין השימוש של אייסטראן במגנים בהקשר הזה. למשל, הבדלים מסוימים בין האגפים, שתלויים בציוות הקשר התוקף: באגף של בן חיים/עדן בן בסט/ערן זהבי (אגף שמאל בדרך כלל), נראה ניסיון לבודד שחקן לפעולה אישית, מה שיגרום לכך שהמגן ישמש כקשר מרכזי נוסף. מיקום כזה יאפשר למגן לחפות הגנתית גם על הקשר, שזו עמדתו המקורית, על מנת שיוכל לנוע לאגף או לתוך הרחבה – בהתאם לתנועה של שחקן הקו. התנועה של המגן תהיה לכיוון הרחבה ולמרכז המגרש ולא לאגף.

לדוגמה, כך זה נראה במשחק מול מול נתניה בסיבוב הראשון בבלומפילד. המיקום של בן הרוש בעמדת הקשר המרכזי מפנה את נוסא איגייבור לכניסה לתוך הרחבה מחד, ואת האגף לפעולה אישית של בן בסט מאידך.

צילום: צילום מסך

באגף השני, בדרך כלל ימין, נראה את המגן מחפש לרווח את המשחק וליישר קו עם השלישייה ההתקפית, כך שיאפשר לקשר התוקף תנועה חופשית יחסית להיכנס לאמצע או לחלופין, בצירוף תנועה של אחד הקשרים המרכזיים, ליצור יתרון מספרי באגף.

צילום: צילום מסך

להבדלים בין המגנים של סוזה לאלה של אייסטראן יש ביטוי מובהק גם בסטטיסטיקה. אפשר לראות ששני המגנים הפותחים, ייני ובן הרוש, מעורבים יותר במשחק ההתקפה, מגביהים יותר לרחבה ובועטים יותר לשער. התוצאה – יצירת יותר הזדמנויות לשחקנים אחרים.

"נבדל" הוא בלוג שהוקם בתחילת עונת 2013/14 מתוך תחושה בהולה של חוסר בדיון טקטי וענייני על כדורגל ישראלי ומתוך רצון לעורר דיון כזה. פוסטים נבחרים יעלו לאתר "הארץ". רוצים עוד ניתוחים טקטיים? בבלוג "נבדל"

מוזמנים לעקוב אחרי "נבדל" גם בטוויטר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ