בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להתראות מחסום פחד, שלום אהבה

הניצחון 0-2 על עכו אולי ירפא את המאניה-דיפרסיה של הפועל ת"א. שער של ברנקו אוליץ' בדרבי המתקרב אולי יהפוך אותו לאליל החדש

2תגובות

1. 0-2 זו תוצאה שיפה לנצח בה. מצד אחד, אתה לא משפיל את היריבה, עושה בה מעשה מכבי. זו לא תוצאה שמרמזת על פערי רמות מטורפים, על ענקים מול גמדים, או על משחק של הקבוצה הבוגרת מול הנוער. 0-2 זו תוצאה שאומרת: ניצחנו את הקבוצה השנייה כי היינו טובים יותר, אבל לא הרבה יותר. היינו בסדר כזה. נתנו 20 דקות של כדורגל סביר במחצית השנייה, עשינו כמה התקפות יפות שבסיומן דחקנו פעמיים את הכדור לרשת, האוהדים - אחרי שצלחו את הפקקים של נתניה - הלכו מרוצים הביתה, ואפשר להתחיל את השבוע כמו שצריך.

מעבר לתיאורים החיצוניים יש לתוצאת הביניים של המשחק בין הפועל לעכו משמעות נוספת. משמעות חשובה הרבה יותר. כתבתי בעבר על המאניה-דיפרסיה ששלטה בקבוצה העונה: מצד אחד, משחקים טובים שנגמרו בתוצאות יחסים גבוהות (פתח תקווה, הפועל חיפה ורמת השרון), ומנגד משחקים שבהם לא הצלחנו לעשות כלום (בני סכנין, רעננה ובית"ר).

אני שמח על הניצחון המינימלי הזה בעיקר כי הצלחנו להתגבר על מחסום הפחד. על תחושת השיתוק הזו שככל הנראה פוגעת בשחקנים כשהדקות נוקפות ולא מצליחים לתת גול מול קבוצה חלשה; איתי שכטר יוכל לכתוב על זה תזה ביום מן הימים בעקבות ההפסד הנרפה בטדי. מול עכו, ביום ראשון, זה אולי הסתיים. שיחקנו מחצית אחת גרועה, שחררנו את השסתום ל-20 דקות עם פתיחת המחצית השנייה, וחזרנו לתנומת החורף שלנו. רק שהפעם זה נגמר עם ניצחון. אפשר להמשיך לישון (עד המשחק הבא).

ניר קידר

2. בתום עונת המלפפונים האחרונה, שהיתה אחת מהארוכות והמתישות שידענו, שינה הסגל את פניו בצורה דרסטית. פרצופים חדשים לחלוטין נצפו על הדשא בוולפסון: הולנדי, ברזילאי, ארגנטינאי-אמריקאי, חברים חדשים מהצפון וגם כמה מאזור המרכז. כור היתוך אדום בחסותו של רן בן שמעון. בהתאם לכך, החלה להתעורר שאלת הזהות אצל האוהדים: מי הם, השחקנים הללו שהחלו ללבוש את החולצה האדומה? האם הם מזדהים עם ערכי הקבוצה? האם הם יודעים מיהו האיש עם הפטיש והמגל?

שמונה מחזורים לתוך העונה, ספק אם מישהו מבין השחקנים החדשים החל לשנן את ספרו של עמנואל גיל, "סיפורו של 'הפועל'", אבל הודות לתצוגות על הדשא מתחילות לבצבץ ביציע אהבות צעירות לצד אלה הוותיקות (ורמוט, שכטר ושות'). נכון לזמן כתיבת השורות אלו, מי שניצב בראש הדירוג הוא ברנקו איליץ'.

יש עניין כזה שגורם לאוהדים להתאהב בקלות בבלמים. משהו בהילה שסובבת את מפקד הכוחות במרכז ההגנה שמייצרת כבוד בעיני כולם. בראשך, אתה מדמיין אותו אומר: "אתם יכולים להיות רגועים, אני נמצא כאן עכשיו והולך להיות בסדר". ואתה מאמין לו, כי פשוט קל להאמין לו. כי הוא משרה ביטחון, ויציבות, ורוגע, ואצילות.

כדי באמת להיכנס לפנתיאון הבלמים הזרים של הפועל מהשנים האחרונות, על איליץ' לסמן עוד וי חשוב נוסף: גול נגיחה בדרבי. קרן או בעיטה חופשית מ-30 מטר, גורדנה או אבוטבול מרימים את הכדור בצורה טובה לרחבה, והאציל הסלובני מתרומם בסערה השמימה ונוגח לפינה צהובה חשופה. או-אז הוא ייכנס ללבם של האוהדים לעולמי עד, יבטיח את מקומו בהיכל התהילה האדום ויזכה לאהבה עד אין קץ.

ניר קידר

3. ובשולי שני ניצחונות הליגה האחרונים ותחושת ההתחברות יש גם משהו קצת עצוב. מישהו קצת עצוב, בעצם. דני עמוס, שהובא על תקן שוער ראשון ומצא את עצמו במחזורים האחרונים על הספסל. גם אני חשבתי שזה נכון לפתוח עם בוריס קליימן בהרכב ואני עדיין חושב ככה. עובדתית הוא הראה יכולת גבוהה יותר ורק היכולת צריכה לקבוע. מצד שני, יש משהו קצת עצוב בלראות את הבחור המוכשר והחביב הזה, עד לפני רגע שוער האלופה, יושב לו בקצה הספסל. זה יהיה גם עצוב לראות אותו עוזב את הפועל, אבל אם ככה יימשכו הדברים – כנראה שלא תהיה ברירה.

4. וזהו המקום להזכיר שוב שב-14 לדצמבר (אלא אם יוזז, וברור שיוזז – אבל נדע על זה רק ברגע האחרון), ייערך הדרבי התל אביבי. לתשומת לבם של בלמי הפועל הזרים בעבר ובהווה. עד כה המאזן מראה ששתי הקבוצות הפסידו בווסרמיל, וזה קצת מנחם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#