שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הבלוג האדום

רן בן שמעון פוגע גם בלקסיקון

ספי קרופסקי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ספי קרופסקי

"מרגש", מפטיר אוהד אדום לעבר חברו לטריבונה לאחר דאנק של בראון. "ממש מרגש", עונה לו החבר בזמן ששניהם מגבירים את קצב הקפיצות על כסאות המתכת המתקלפים באולם תיכוני כלשהו בשרון. "לא מרגש", אומר אותו אוהד אדום יום למחרת לאותו חבר ממקום מושבם החדש בשער 5 בבלומפילד. "בכלל לא מרגש", עונה לו החבר רגע לאחר שהפועל באר שבע תוקעת מסמר נוסף בארון הרגשות של הפועל תל אביב בכדורגל, מודל 2013/2014.

"מרגש" הפכה בשנים האחרונות לאחת המלים הפופולריות ביותר ביציע האדום, ולא סתם. כל אוהד הפועל עולה משחר ימיו האדומים על רכבת רגשית שגדושה בעליות ובירידות. סדרת אירועים בלתי צפויה שהתרגשה על האדומים בעשור ומשהו האחרונים (דאבל, אירופה, משחקי דרבי מוצלחים), הפכה את המלה למנטרה, לשם קוד לאירועים חיוביים קטנים וגדולים שקרו להם לפתע.

מרגש זה לא סתם טוב, זה משהו טוב שחורג מהשגרה; שמבליח באבחה מבלי שציפית לו. כי בהתאם לציפיות שמפתח מי שמגדיר את עצמו כאוהד הפועל, כאנדרדוג נצחי לכאורה, בכלל לא היה לך מושג שכל הטוב הזה מגיע לך. למשל: גול ששווה דאבל בתוספת הזמן בטדי. למשל: מסע קסם אירופאי בתחילת העשור הקודם. למשל: שלושה גביעי מדינה ברציפות.

דובב גבאי כובש את השער הראשון של הפועל באר שבע. זה מתחיל להרגיש קצת כמו יום הזיכרון ויום העצמאות, רק הפוך. קודם חווים שמחה (בכדורסל) ולאחריה מגיע העצב (בכדורגל)צילום: ניר קידר

וזה לא מתחיל ונגמר בכדורגל. "קיבלתי ציון לפנים במבחן האחרון בסטטיסטיקה", אומר אוהד א' לאוהד ב' בשער 7 לפני שהמשחק החל, "מרגש!" עונה לו אוהד ב'. בשער 5 הסמוך מספר אוהד ג' לאוהד ד' ש"המפקד החליט לצ'פר אותי אחרי שבוע שדאות ולשחרר אותי לחמשוש". אוהד ד' בתגובה: "זה מרגש!". וכן הלאה.

אבל לימודים וצבא הם הדברים הקטנים שסובבים סביב הדבר החשוב באמת בחיים: האהבה לקבוצה האדומה. והשנה מישהו לקח את הריגוש שסבב סביב האהבה הזו לכדורגל והעביר אותו לכדורסל. כך נוצרות להן אנומליות שהאוהד האדום הממוצע מתקשה להכיל: ביום א' אושר הירואי מניצחון בשיניים על הרצליה, ויום למחרת דיכאון קליני מהפסד שלישי ברציפות בכדורגל.

ובשלב מסוים זה מתחיל להרגיש קצת כמו יום הזיכרון ויום העצמאות, רק הפוך. קודם חווים שמחה (בכדורסל) ולאחריה מגיע העצב (בכדורגל), או יותר גרוע – קהות חושים למה שקורה על הדשא. היעדר רגש מסוג כלשהו. כי גם כשהקבוצה נקלעה למשחקי תחתית, בעבר זה היה "מרגש". למשל, המשחק נגד אותה באר שבע בבלומפילד בעונת 2004/2005, במסגרת מאבקי ההישרדות. גם אז זה הסתיים בתוצאה 1-3, רק לצד הנכון. אוף, כמה רגשות המשחק הזה שחרר אצל השחקנים והאוהדים כאחד.

ומה עכשיו? אין שום דבר מרגש בשלושה הפסדים ברציפות, במאמן שמתעקש להיאחז בקרנות המזבח למרות שנכשל בצורה טוטאלית, בשחקנים שנראים כמו חבורה אנמית של ילדים מהשכונה, בקהל שמאבד סבלנות, בהנהלה שמתעקשת לעשות כל טעות אפשרית שכתובה בספר. הכדורסל עדיין מרגש, זה נכון. אבל הגיוני מאוד שגם המסע המופלא הזה יסתיים מתישהו. ומה יהיה אז? בכלל לא בטוח. מה שבטוח שזה לא יהיה מרגש.

וזה, חברים, פסקול הבלוג השבוע:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ