שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בחזרה לסוף שנות ה-80'

אנחנו עדיין לא שם, אבל הזיכרונות מהשביתות, מהמשכורות שלא שולמו ומהריקבון הכללי שהסתיים בחורבן כבר כאן. כמה טוב שלפחות בכדורסל באנו הביתה

ספי קרופסקי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ישראל זגורי אחרי עוד תיקו נגד נמושה. מיליוני מיקרו-חתיכות מרחפות בחלל של וולפסוןצילום: ניר קידר
ספי קרופסקי

1. ומה אם צריך שיהיה ממש רע כדי שלאחר מכן יהיה טוב?

בשלב מסוים אתה מפסיק לדאוג ממצבה של הקבוצה ומתחיל להיות אדיש. הנה, עוד תוצאת תיקו נגד קבוצה בינונית. הנה, עוד הפסד נגד נמושה שכבר החליפה את המאמן שלה, בזמן שהמאמן הדגול שלך, שהוא במקרה גם סחבק עם אחד מבעלי המניות נשאר בתפקידו. הנה, עוד צרור של תירוצים מביכים שנורים לאחר המשחק למיקרופון של שדרן הקווים. הנה, עוד שחקן שאולי יבוא ואולי לא, ואחד שילך ואולי יישאר.

נראה לי שהבנתי לאן זה הולך, ולא בטוח שאני מסתייג מהרעיון.

אפשר למצוא 1,000 סיבות שונות לתחייתה של הפועל תל אביב מתישהו לקראת סוף שנות ה-90' וחזרתה לטופ של הכדורגל הישראלי (גם כן משהו לשאוף אליו). אין ספק שאחת מהן היא הרגע שבו הכל קרס, התרסק, התנפץ למיליוני חתיכות אי שם בסוף שנות ה-80', כשהקבוצה ירדה לראשונה ליגה. השביתות, והמשכורות שלא שולמו, וההסתדרות, וההסתדרות, וההסתדרות, והריקבון והשחיתות וכל הרעות החולות שאפיינו את המועדון אז.

אנחנו עדיין לא שם, אבל המנגינה מתחילה להזכיר את מה שהיה אז. גם הפעם הפועל מפורקת למיליוני מיקרו-חתיכות שמרחפות להן בחלל של וולפסון. מקורבים, ומנג'רים עם סמכויות כאלה, ויו"רים עם סמכויות אחרות, ומנהל, ובעל זכות חתימה ואחר בעל זכות על שקר כלשהו. כמו בימים היפים של ההסתדרות. אם רק ימשיכו במאמצים שלהם, בעבודת הקודש, הקבוצה בקרוב תיחרב לחלוטין. ואז נתעורר, האוהדים, האנשים הטובים שהקבוצה באמת חשובה להם, ונעשה מעשה. כמו שהיה בכדורסל.

עולם ישן עדי יסוד נחריבה (כן, כן).

משחק הבכורה באיינשטיין. מרגש, אבל גם מפוכךצילום: ניר קידר

2. איי, הכדורסל. כמו אמא אוהבת שעוטפת אותך בחיבוק חם במהלך שבוע די מחורבן, ומבטיחה לך שלא הכל רע. אז ככה. בגלל עומס לא צפוי בדסק החדשות שבו אני עובד, פספסתי את המומנטום לכתוב טור מרגש ונטול ציניות על משחק הפתיחה באולם איינשטיין. ממרחק של שבוע הערב עדיין צרוב היטב בזיכרון, אבל הוא נבחן בצורה קצת יותר מפוכחת, וכן, עולות גם כמה שאלות.

למשל, למה לא מתקן קצת יותר גדול (וכן, אני מודע לכך שזה מה שהעירייה אפשרה, אבל עדיין). הסתכלתי בתמונות ראשונות מהאולם החדש שנבנה בחולון, עם תכולה של כ-5,000 מקומות ישיבה. זה בדיוק מה שהפועל היתה צריכה. למשל, ההפרדה בין היציעים שגורמת לתחושה קופסתית מדי, ומבודדת את יציע האולטראס. ולמשל, מה שכבר הפך לרעה חולה בכל מתקן ספורט חדש שנבנה במדינה – סידורי החנייה מסביב לאולם: חניון קטן שכניסה אליו היא בגדר מלכודת מוות, או חניון רחוק (גני יהושע) שיש בו מספיק מקום, אבל היציאה ממנו בסוף המשחק היא דרך צוואר בקבוק חונק במיוחד.

ועדיין, כמה טוב שבאנו הביתה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ